שני דברים מרשימים במיוחד ב"סלאג", המופע הראשון בתולדות להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק, שפולק יצר לבד. הראשון זוהי הנוכחות האידאית של הזמן, והשני זו התאורה שעיצב יואן טיבולי, עם עשרות נורות התלויות מהתקרה בגבהים שונים היוצרות מעין כיפת שמיים עם קונסטלציות כוכבים מעל מעגל לבן גדול.
"סלאג" לפי התוכנייה היא חשופית, חילזון חסר קונכיה, או ליתר דיוק בעל קונכייה פנימית קטנה ומנוונת. גוף רך המכיל הרבה מים, ואינו מוגן על ידי כסות חיצונית. אבל סלאג הוא גם קליע או כדור שנורה מכלי נשק. והעבודה הזו נעה בין הזמן האיטי של החילזון למהירות שבה נע הקליע. בין הרך לבין המתכתי הקשה. בין החשוף חסר ההגנה למאיים, המגן.
"סלאג" בנויה מאסופת תמונות יפהפיות. ובניסיון של פולק למצוא מחדש את המרכז הוא מציב את המיקרופון, הוא הקבוע והנצחי, הנקודה היציבה והמוחלטת שממנה הרקדנים, ובעיקר השחקן האלמותי של הלהקה צביקה פישזון, שומעים את הטקסטים. את אותם שירים ברוסית ובאנגלית שהם פס הקול של היצירה הזו.
ומתחת לכל זה יש עדיין את הדנ"א של הלהקה: את אותה תנועה מכנית רובוטית, את אותן תמונות משעשעות פופיות שבהן הדמויות טובלות בגרוטסקה לצלילי מוזיקה מתקתקה.
פולק מצליח ב"סלאג" לברוא עולם אך מיקומו שלו, על ראש הפסגה, אינו מצליח להניע אותו. האיפוק המאפיין אותו דווקא עובד נגדו, מציב אותו בעמדת הצופה מרחוק, ומה שהובטח לא מושג. אני מכבדת את אמנותו של אבשלום פולק, את יושרו האמנותי, את רצינותו האמנותית, את צניעותו האמנותית. אך כשזה מגיע ל"סלאג" – בינתיים דרכינו נפרדות.
