עיתונות הספורט הישראלית היא בריכת טסטוסטרון שמאיימת תמידית להטביע את הנשים המעטות שמנסות לשחות בה. בטח את הצעירות שבהן. גלי הזלזול, הדה־ליטימציה, הסקסיזם, שוצפים מכל כיוון. האוהדים מתייחסים בחשדנות לכל כתבת או מגישה שמא היא תשאל אותם עוד רגע, "מה זה נבדל?" - היא הרי אישה. לא מפתיע, אם כן, שכשכותבים בגוגל "טליה סלנט" קופצות המילים "חבר", "גובה", "בגד ים" ו"תמונות". ומילא האוהדים, אבל גם מושאי הסיקור מביכים את עצמם לעיתים כשהם שוכחים שסלנט היא עיתונאית - שמוכיחה את עצמה כמגישה מוכשרת כבר שלוש שנים ב'מגרש פתוח' היומית של ערוץ הספורט לצד טל ברמן - ולא אפשרות לגוד־טיים שנקרית בדרכם. בתשובה לסמס שהיא שולחת לשחקני כדורגל, למשל "אני מסקרת מעכשיו את הקבוצה שלך" - הסלולר של סלנט כבר קיבל כמה סוגי תשובות: 1. יופי. 2. סבבה. 3. תמונה של השחקן בלי חולצה. "בלי שלום!" היא מספרת. ברוכים הבאים לעולמה של אישה צעירה בספורט הישראלי.
"השבוע מתקשר אליי איש מקצוע, מדברים על האולימפיאדה בריו, ואז הוא אומר לי, 'תשלחי תמונות'? אני עונה לו, 'תוכל לראות בטלוויזיה', ואז הוא אומר, 'אבל יש דברים שלא רואים בטלוויזיה', ואני לא יודעת מה לענות, ויש לי דפיקות לב. או אורח שיוצא מהאולפן ופשוט עושה לי ככה עם האצבע במותן. אני מסתכלת עליו המומה, באמצע שידור. מישהו שהוציא לי את העט מהכיס של החולצה כשהייתי בגל"צ. אני יכולה לשלוח הודעה לשחקן שאני מכירה, 'היי מה קורה, רוצה לבוא ל'מגרש פתוח' השבוע'? יגיד לי 'כן' או 'לא', וישלח לי הודעה 'אבל למה את באמת שואלת מה קורה?' לא משנה אם הוא נשוי או לא. אינספור הטרדות מיניות, הודעות לא נאותות או סתם חוסר נוחות שגורמים לי כי אני אישה".
אלו הטרדות מיניות, אבל בטח הרבה גברים מנסים להיתמם.
"יש הרבה אנשים שפועלים בתחום מאוד אפור, יודעים בדיוק מה הם עושים, מטרידים בצורה סמויה שנועדה ליצור פקפוק אם זה בכלל נחשב הטרדה. זה לא נעים לי ולא נוח לי. יש גברים שאני מתחמקת מהם כי הם באים ומנשקים על הלחי. אני לא רוצה לקבל ממך נשיקה, זה לא כיף לי, אתה איש על גבול הזר. אגב, היו כאלה שישבו אצלי בתוכנית ופנו רק לטל ברמן. הוא שם לב לזה בצורה שאף גבר אחר לא עשה וגם העיר לחלקם. היה מישהו שנכנס לתוכנית ולא ידע את השם שלי. קרא לי 'מותק' ו'כפרה' ו'נשמה' כל הראיון עד שאמרתי לו, 'קוראים לי טליה, לא 'מותק' ולא 'כפרה'''.
אגב, כשלאולפן של דידי הררי ביורו האחרון נכנסה דנה פאן לוזון הוא הציג אותה כ"היפהפייה שלנו", ו"דנהל'ה".
"אני שונאת את זה. ברור שזה מציק אם קוראים למישהי 'מותק' או 'היפה', צריך להתייחס למה שהיא אומרת".
כבר יש גברים שפוחדים להיכנס אתך למעלית? חוששים שתכתירי אותם כמטרידנים?
"כן. נגיד אחד אמר לי משהו כמו, 'איזה נעליים יפות! אבל זה לא הטרדה, כן?' לא צריך להיות כאלה רציניים - זה בסדר להתחיל עם בחורה. למרות שיש לי חבר. באיזה שידור הראו בחורות 'נאות מראה' ביציע, ומישהו שישב באולפן אמר, 'איזה בחורות יפות' ואני ישר הערתי, 'לא היית חייב להגיד את זה, לגברים נאים ביציע לא מתייחסים'".
מספרים שפעם היה הרבה יותר גרוע.
"יכול להיות. אני בת 24, חלק מדור שיש לו מודעות לדבר הזה. בטוח שפעם לא היו מדברים בכלל על דברים שאני עוברת. אני מופיעה בטלוויזיה, אבל לא יודעת אם מטרידים אותי יותר ממישהי אחרת. הבעיה גדולה וחמורה בכל התחומים, לא חושבת שבפוליטיקה זה יותר קל. נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, גם ח"כיות מספרות על הטרדות מיניות, גם את אמא שלי מטרידים ברחוב. מטרידים אותי גם כשאני הולכת ברחוב ולא מזהים אותי. המגרשים הם בבואה של החברה, אלו אותם אנשים שמסתובבים בחוץ".
* * *
היא התחילה ככתבת בריאות בגל"צ, אבל די מהר נרמז לה שלא מרוצים ממנה והעבירו אותה לספורט, התחום שכיוונה אליו מהרגע הראשון. כולם הרוויחו.
"אנחנו בית שמאוד אוהב ספורט", היא מסבירה את מה שאף גבר לא נדרש להסביר. רביעית מבין חמישה אחים, גדלה ביישוב קדומים שבשומרון. ילדה דתייה בחצאית שהולכת לבית ספר לבנות. "בשכונה לא היו בנות בגילי, אז הייתי משחקת כדורגל עם הבנים והיו שמים אותי בשער".
גדלת בבית דתי מאוד?
"קדומים זה יישוב דתי מאוד, אבל ההורים שלי היו דתיים לייט. עם השנים זה הידרדר, היום הם מסורתיים. אמא שלי הייתה היחידה שהולכת באסיפת הורים בלי כיסוי ראש. הייתה לה חצאית אחת בארון, לאסיפות הורים. היא לא התחפשה רק בגלל שזה מתאים ליישוב. כילדה חשתי מצד אחד את המבוכה, ומצד שני גאווה על זה שהיא הולכת עם מה שהיא רוצה".
איך היו החיים בקדומים?
"מצד אחד מאוד נוחים, משפחה גדולה ביישוב, דודה שלי הייתה הגננת שלי, לאבא שלי היה פלאפל אגדי שם. מצד שני, סופר מפחיד, כל הזמן אתה בדאגה בגלל האינתיפאדה. הרבה אנשים מהיישוב נהרגו. שכנים שגרו מאחורינו לקחו טרמפ ממחבל שהתחפש לחרדי והוא התפוצץ להם באוטו והרג אותם. הייתה שם גם בת שירות שעבדה בקדומים ועוד ילד שהיה איתי בגן. אמא שלי עבדה במועצה אזורית שומרון, הייתה מסתובבת בכבישים לא עלינו, כאלה שכל כך הרבה נהרגו שם בפיגועים. כל פעם שהיא הייתה חוזרת הביתה בלילה הייתה הקלה. היה לה מירס, כל רגע צפצופים - זריקות אבנים פה, פיגוע ירי שם, בקבוקי תבערה בצומת ההוא. הייתה שולחת אותי בשבת לבני עקיבא עם מירס מוחבא בתיק, אם יקרה משהו. השכונה שגרנו בה הייתה טיפה מרוחקת, לחזור בלילה ברגל תמיד היה מפחיד".
פחדת לנסוע מחוץ ליישוב?
"נסענו פעם לקונצרט בתל־אביב ובדרך אמא שלי שמה עליי שכפ"ץ וקסדה. הפחד היה חזק - התראות מחבלים ביישוב, 'תנעלו דלתות, תסגרו תריסים ותישארו בבית'. הבית שלנו היה עשוי מקלקר, מה הוא יעצור? חצי מהזמן נכנסנו דרך החלון או הדלת האחורית. אני זוכרת לילות עם התראת מחבלים, אתה מסתכל על התריס המעפן, מציץ כל פעם ומריץ תרחישים בראש. הייתה פעם שההתראה תפסה אותי לבד בבית, אני ילדה בכיתה ג', רצה שבע דקות לדודה שרה, ומה יקרה בדרך?"
היית מגדלת שם את ילדייך?
"ברור שלא. היום אני הרבה יותר מפחדת מפעם, והרבה יותר קשה לי. בן דוד שלי נהרג בלבנון ב־96', ואצלי האבל הוא נורא פרטי ומשפחתי, אבל ביישוב תמיד יש מסרים אידיאולוגיים ביום הזיכרון. בנוסף להמנון תמיד שרים גם 'אני מאמין'. אני לא כל כך אוהבת את הביטוי 'קדושת הארץ', לא מתחברת לזה. יש דברים שהם יותר קדושים בעיניי. הם גם לא מתייחסים בכלל לצד השני, הוא כאילו לא קיים, שקוף".
נוסעים רק בכבישים עוקפים ואז אין פלסטינים?
"לי הרבה יותר מציק שהכביש לקדומים עובר באמצע כפר ערבי. דרכם. יש מלא הצדקות ליחס ולהתנהגות, 'אין מה לעשות, צריך להיות עכשיו עוצר כדי שהם ילמדו'. האמונה הדתית והאמונה בצדקת הדרך לפעמים מעוורות. למדנו למשל בבית ספר שבסוף יבוא המשיח וכל ארץ ישראל תהיה שלנו, מהפרת ועד החידקל. ואין בכלל שאלה".
מתי הבנת שבואו מוטל בספק?
"את זה ישר הבנתי, זה מהבית. אני למדתי בשיא הרצינות בתושב"ע על פרשת 'אישה סוטה', שלפיה במקרה שבחורה נחשדת בכך שבגדה בבעלה, משקים אותה במים מורעלים ואם היא אכן חטאה היא מתפוצצת או משהו ומתה, ואם לא אז היא תהיה בסדר. אני זוכרת שהערתי למורה, 'אנחנו רק בנות בכיתה, את מורה ותיקה ומדברת על זה בשוויון נפש'. אמא שלי הלכה לאסיפת הורים ושמעה את הרב מספר שאחת התלמידות אמרה שהתורה שוביניסטית. היא אמרה לי, 'ישר הבנתי שזאת את'".
מה חשבת על הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה בעלי? דבריו על ההומואים הסוטים מייצגים את הציונות הדתית?
"כששמעתי אמרתי, 'נו באמת, שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים'. זה נראה מאוד מוזר רק למי שלא עבר את החינוך הזה ולא יודע מה אומרים בשיעורים. תמיד היו לי הדעות שלי. מצד שני בחרתי לסיים את בית הספר ואז להתגייס לצבא. כיבדו אותי, נתנו לי לחיות את חיי ואני מעריכה אותם על זה".
* * *
האולימפיאדה שמתחילה היום (שישי) בריו תהיה הראשונה בתולדות שידורי הספורט הישראל שלא תועבר בערוץ הראשון. 16 ימים שהיו מזוהים מאוד עם רשות השידור, על שדריה, פרשניה ומחדליה, נדדו מהשידור הציבורי לערוץ הספורט המסחרי. זו גם תהיה הפעם הראשונה שהגשת טקס הפתיחה תופקד בידי אישה - מירי נבו. הרוח החדשה הזו היא עבור סלנט הזדמנות להיחשף בפני קהל שחורג מעכברי הספורט שצופים בה מדי יום ב'מגרש פתוח'. באולימפיאדה הקרובה היא תסקר יחד עם הכתבת שיר אלג'ם את המשלחת הישראלית. "יש 47 ספורטאים במשלחת ויותר נשים מגברים. כיף".
והאולימפיאדה עצמה?
"זה סופר־מרגש. אנשים אמרו לי, 'ריו עיר מדהימה'. אני לא הולכת לעלות לפסל של ישו ולא להשתזף בחוף קופקבנה, אבל אני אהיה באירוע הכי גדול בעולם!"
קנית כבר ספריי נגד יתושים נושאי נגיף זיקה?
"השבוע נתנו לנו קיט והיה ספריי יתושים. כולם כתבו לי, 'זה לא עובד, את חייבת משהו חזק, את תמותי שם'. הזיקה לא מפחיד אותי, אבל עשיתי מדרג סכנות. הפחד מספר אחת: שישדדו לי את המצלמה אחרי ראיון בלעדי עם יוסיין בולט. שתיים: פיגוע, תמיד צריך לפחד. שלוש: קריסה של מבנה, גשר וכו', אסונות קורים. זיקה במקום הרביעי".
מה עם אסון באמצע שידור שלך? זה בטח כבר קרה.
"קורים הרבה דברים הזויים. אנשים תמיד באים עם כפכפים וחושבים שלא רואים, אבל רואים. בתוכנית הראשונה עובד ניקיון לא ידע מה קורה אז הוא פשוט אסף את הכוסות בלייב בתוך הפריים. ובאיזה שידור ירון ברלד פתאום התיישב עליי בלי חולצה. זה היה מצחיק, לא ראו אותי בכלל, רק אותו. אמרו לי שזה היה כמו בסרטים המצוירים שמכונית עוברת עליך ונשאר משהו שטוח על הכביש".
למרות כל הדיבורים שלנו על השלטון הגברי בתחום, את מסתדרת לא רע.
"יש צדדים טובים ויש רעים בלהיות אישה בתחום הזה. לא מתעלמים ממני, מההתחלה שמו לב שאני שם. תמיד אומרים שאין מספיק נשים בתחום הזה, אבל תאמין לי שמחפשים בנרות. מן הסתם בוחנים אותך הרבה יותר, לי אסור לטעות בשמות אף פעם כי אם אני אטעה בשם הקטן ביותר, יעשו מזה אחרי זה סימפוזיון ויגידו, 'היא לא יודעת'".
עוד בחורה שלא מבינה בכדורגל.
"כן, 'איזה שטויות היא מדברת'. פעם הגיתי לא נכון שם של קבוצת כדורגל וישר היו מין לחשושים. פעם היו שואלים אותי ברחוב אם אני מבינה בספורט, ישר הייתי נהיית תוקפנית, 'מה אתה עושה? אתה עורך דין? אתה מבין במשפטים?' הייתי צריכה לזכות באמון של הצופים וזה הדבר הכי הגיוני. עכשיו היחס שאני מקבלת הוא שווה ומאוד מכובד".
ויש רגעים שאת מקבלת יותר כבוד מגברים על המסך?
"בטח! אם אני אומרת משהו שהם חשבו בעצמם".
