כבר שלושה עשורים שהשחקנית אודיה קורן עומדת כמעט ערב-ערב על במת התיאטרון, למרות שמעולם לא הפכה ל"כוכבת". "אני לא הולכת לפתיחות, לא מרגישה שם נוח", היא מודה. "שום דבר במקצוע שלי לא מעניין אותי חוץ מלעמוד על הבמה. אם מישהו בא אליי אחרי הצגה ואומר לי, 'אני מעריץ אותך', אני מתה מזה. ישר אני אומרת לו: לא צריך".
בניגוד להרגלה, קורן דווקא ממררת בבכי על הבמה בימים אלה, בהצגה "על האש" בתיאטרון הקאמרי, למרות שבחייה הפרטיים היא סולדת מכל גילוי של רחמים עצמיים. "אף פעם לא נתתי לעצמי להתמסכן", היא מדגישה. "אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שהציל אותי והעניק לי תחושה שהייתה לי ילדות נהדרת".
מעט מאוד סיפרה קורן עד היום על הילדות הלא פשוטה בצל אמה ניצולת השואה וחולת הנפש פולה, ומותו הפתאומי של אביה, דב, כשהייתה בת חמש. עכשיו, אולי בעקבות הפריחה המחודשת בתיאטרון קורן מרגישה שכבר אין לה סיבה להתבייש. "הרבה דברים צצו באיחור", היא נאנחת. "שנים סיפרתי שאבא שלי מת כשהייתי בת חמש, אבל זה היה יותר מורכב. כשהוא נפטר, סיפרו לי בכלל שהוא נסע לטייל".
למה, כדי להגן עלייך?
"ברור. אחרי מותו העבירו אותי לקרובי משפחה. אחרי השבעה חזרתי הביתה והחיים נמשכו".
כעסת על אמא שלך, שהסתירה ממך את המוות שלו כל כך הרבה שנים?
"אני לא מאשימה את אמא שלי בכלום. אמא שלי איבדה את כל משפחתה בשואה. בנוסף לזה היא סבלה ממחלה. זה לא דיכאון ומצב רוח רע שיש לכולנו לפעמים. זאת מחלה. מחלה איומה. זה לא דומה לשום דבר. בדיכאון הראשון שלה הייתי בת 30. העברתי אותה אליי הביתה אחרי שנים שרק רציתי לברוח ממנה. פתאום היא הייתה איתי כל הזמן, והרגשתי שאני משתגעת. נדבקת ממנה. הרגשתי כל הזמן שאמא בביצה, צועקת הצילו, מושיטה לי יד, ובמקום למשוך אותה החוצה — אני טובעת יחד איתה".
איך שומרים על השפיות תוך כדי?
"צוחקים. כל הזמן. באובססיה. זה כמו תרופה ".
הראיון המלא יתפרסם במוסף שישי של "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
