יום מהביל אחד, הווטסאפ מקרצץ. מהמסך ניבט פרצופו של חבר, איש היי־טק, שחורך כבר שנים את הקווים לדרום מזרח־אסיה. מתברר שהבת שלו, שגרה בשכירות בשכונת שפירא בתל־אביב, ערכה את מסיבת השחרור שלה במקום שנקרא "קפה שפירא".
"מכיר?" הוא מתקתק במהירות.
"מכיר היטב", אני משיב, "יש שם סלטים וטוסטים נחמדים, ובירה מהחבית".
"אז יש לי חדשות בשבילך", הוא מפתיע אותי, "מתברר שבחורה יפנית בשם מנאמי אונו פתחה שם דוכן קטן לאוכל יפני, ומגישה שם לא את כל הסושי־סמושי שאתה והחברים השמאלנים שלך אוכלים כל היום בתל־אביב, אלא אוכל כמו שיפנים אמיתיים אוכלים. רוצה לקפוץ לשם? בינתיים היא עובדת שם רק פעם בשבוע, בימי שני ב־שש".
"בטח" אני עונה מיד.
אז נפגשנו. מקום מצחיק ומשונה, קפה שפירא, מהסוג שרק תל־אביב יכולה לנפק. למעשה, מדובר במבנה קטן, הניצב בשולי מגרש ריק המוקף בתים חד־קומתיים. כמה חבר'ה המתגוררים בסמוך החליטו להשקיע קצת ולהפוך אותו לקפה השכונתי שלהם. פיזרו כמה כיסאות, שולחנות ומזרנים בסגנון החושות של סיני. מדי פעם מופיעות פה להקות קטנות. כלבים מעולפי חום ישנים בכל פינה. ילדי מהגרים אפריקאים רוכבים על אופניים וצועקים זה לזה בעברית. מי היה מאמין שאנחנו בלב העיר העברית הראשונה?
הדוכן של מנאמי נפתח בצמוד לבית הקפה. היא עצמה דקיקה וביישנית, אבל העברית שלה מצוינת. ואם לא הייתה מספרת שהשנה ימלאו לה 36, הייתי מוכן להישבע שהיא בת 22. את הדוכן פתחה יחד עם בן זוגה, ארקדי. הם לא מבשלים כאן, אלא בבית, והתפריט מודבק על עמוד.
היום למשל היא מגישה מנה עיקרית של דג קוד בטמפורה, עם צנון מגורד ברוטב סויה. קורוקה — שהוא שניצל של תפוחי אדמה עם טופו. סו־מן, שהן אטריות אורז קרות המוגשות עם גפרורי מלפפון, עגבנייה פרוסה, פטריות שיטאקה ותירס. וגם אוניגירי, שהוא כדור אורז לבן מבושל העטוף באצת וואקאמה, או כדור אורז עם שיסו, שהוא צמח תיבול אסיאתי שטעמו מזכיר קצת כוסברה או קארי. את הבירה מהחבית מזמינים בנפרד מבית הקפה.
הקוד, שהוא למעשה בקלה, נטבל בטמפורה וטוגן קלות. כקונטרה עדינה מוגשים לידו ירקות שנכבשו אבל נותרו פריכים. אחריו כדור של פירה שצופה בפירורי לחם וטוגן – טעים מאוד וגם משביע מאוד.
צלחת אטריות הסו־מן נראית כמו מרק ראמן, רק בלי המרק. האטריות עצמן קרירות וחלקלקות והירקות טריים מאוד. בתחתית הקערה נח ציר מצומצם שמורכב מסויה, סאקה וקצת סוכר. חוץ מזה, מנאמי לא משתמשת בתבלינים – מה שמסביר כנראה את הקלילות, שלא לומר האווריריות, של המנות שלה. בתרבות הקולינרית שלנו, האוכל שהיא מכינה מקביל לפרוסה של לחם אחיד עם שכבה דקה של גבינה לבנה, ומלפפון מקולף בצד. לא רק פשוט וטעים, אלא בעל איכות ילדותית ומטהרת.
מנאמי, איך בחורה טובה מאוסקה מתגלגלת לשכונת שפירא בתל־אביב?
"נשלחתי לישראל בפעם הראשונה לפני 15 שנה, כדי ללמוד עברית וקריאה בתנ"ך. כבר אז התאהבתי, במיוחד באנשים. הייתי פה עשרה חודשים וחזרתי ליפן. במשך שנים עבדתי כמדריכת טיולים של ישראלים ביפן. חייתי חצי שנה פה וחצי שנה ביפן. אבל ב־2007 חזרתי לישראל והחלטתי להישאר.
"ב־2011 הייתה רעידת אדמה בפוקושימה. אירגנתי במועדון הקומפורט בדרום תל־אביב הופעת התרמה למען הנפגעים ביפן. בסוף המופע עלתה לנגן בהתנדבות להקת רוק בשם 'לוס כפרוס', ושם פגשתי את בן זוגי, ארקדי, שהוא הגיטריסט של הלהקה. הוא התחיל אתי, אבל רק אחרי שנה וחצי הסכמתי לצאת איתו".
שנה וחצי? למה.
"כי הוא כל כך חמוד ויש לו חיוך כזה מקסים. הייתי בטוחה שהוא פרפר לילה, ובטח יש לו מלא בנות שרצות אחריו. אז נזהרתי ממנו. רק אחרי שנה וחצי הורדתי את המחסום".
ומאז אתם יחד?
"כן. ועכשיו אני בחודש שמיני".
באמת? את נראית אולי בסוף חודש שני.
"החלום שלי תמיד היה להיות אמא שמנה. אבל אני מאוד רזה. אז החלטתי לעשות אוכל כמו של אמא שלי. חברים ישראלים שפגשנו אמרו לי שהם חושבים שיפנים אוכלים רק סושי. וזה לא נכון. אחרי הרבה שאלות ששאלו אותי, החלטתי לבשל כדי להראות להם איך יפנים אוכלים באמת. זה אוכל מאוד פשוט".
וסושי את גם מכינה?
"סושי היינו אוכלים ביפן רק פעמיים בשנה, כי זה לוקח הרבה זמן להכין. בדרך כלל מזמינים את זה מבחוץ. גם מרק ראמן. הכנת הציר שלו לוקחת המון זמן, אז פשוט קונים אותו בחוץ".
ומה את מבשלת כשאת מארחת בבית?
"בקיץ אני מכינה אוכל קל. בדרך כלל מנות ראשונות כמו אדממה בתבשיל של אצות ים. או חביתה יפנית. למנה עיקרית אטריות קרות עם ירקות ופרוסות חזיר או אווז, או סלמון עם ירקות. או קציצות עוף ברוטב שומשום".
רוטב שומשום אצלנו זה טחינה. יצא לך לטעום פעם?
"בטח. גם ביפן יש טחינה".
די!
"כן, כן. אצלנו קוראים לה נריגומה. נרי זה טחון וגומה זה שומשום. אני מוסיפה לה קצת סויה, מים וסוכר ומבשלת עד שהסוכר נמס" (ר' מתכון במסגרת).
ומה הקינוחים אצלכם?
"לקינוח אני מכינה ג'לי מאצות ים בטעם קפה עם שמנת מתוקה. ובצד אני מכינה עוגייה מיוחדת בטעם מצ'ה, שהוא תה ירוק".
אתם גרים כבר כמה שנים בשכונת שפירא. את אוהבת את ישראל?
"כמו כולם. לפעמים כן ולפעמים לא".
למה את הכי מתגעגעת ביפן?
לאמבטיה שלי. פה עושים רק מקלחות. ביפן האמבטיה היא תרבות שלמה".
אכלת בארץ במסעדות יפניות?
"כן. מאוד אוהבת את אונאמי ברחוב הארבעה בתל־אביב".
מה החלום שלך, חוץ מלהיות אמא שמנה?
"החלום שלי לפתוח יום אחד מסעדה שאנשים ירגישו בה כמו בבית של אמא. אני אקבל אנשים בברכה okaerinasai שאומרת 'טוב שחזרת הביתה בשלום' ואפרד מהם בברכה 'itterasshai שמשמעותה 'תחזור הביתה בשלום'".
כך תכינו טחינה או ביפנית: נריגומה — מכניסים לקערה שתי כפות טחינה, כף רוטב סויה, כף סוכר, כפית חומץ, כפית סאקה, כפית מיסו, חצי כפית שמן שומשום, כמה שבבי צ'ילי, שתי כפות שומשום לבן וחצי כפית ג'ינג'ר כתוש. מערבבים היטב. מוכן!
