ראשית החודש, באקט של ייאוש, הדפיסה בתו הבכורה של נחום היימן ז"ל את תמונת אביה בגודל טבעי וכתבה בשוליה שורות מכמירות: "חברים, אבא שלי, חתן פרס ישראל שחתום על השירים הישראליים הכי יפים, צריך היום את עזרתכם. מצבו רע. כל סיוע, אפילו תרומה צנועה, יהיו לו עזרה גדולה. אנא פתחו את הלב ואת הכיס".
זה היה המוצא האחרון. היימן הלך ודעך. מצבו הידרדר במידה כזו, שהרופאים המליצו לשמור את מיטתו גם בלילות. אבל המלחין המרושש לא היה מסוגל לממן אח פרטי. "גם לי ולאחותי סי לא היה כסף", אומרת בילי בפשטות, "אז לקחתי את הפוסטר עם בקשת העזרה והנחתי אותו בחנות הפרחים שבה אני עובדת. אמרתי, יש מספיק אנשים טובים שירחמו עליו".
והייתה היענות?
"כמעט כל מי שנכנס לחנות תרם לאבא. הביאו 50 או 100 שקל, צ'קים, מכתבים. וליד השטרות ציטטו את השירים שלו. כמה בנות אמרו לי: 'העולם עובד היום באינטרנט. תעלי את הסיפור לפייסבוק כדי שאנשים ישתפו'. אבל אני לא יודעת מה זה פייסבוק. אפילו טלפון נייד אין לי. אז הן העלו את השלט לרשת במקומי, ופתאום התחילו לעשות לנו לייק. 3,000 איש התקשרו לטלפון היחיד בחנות וביקשו לעזור לנו. בתוך שלושה שבועות אספנו 40 אלף שקל".
אבל אז נחצ'ה נפטר, ואפילו לא הספיק להשתמש בכסף. "ביום שנפטר הגיעה אישה אחת לחנות, הביאה 30 שקל ואמרה לי, כנראה אני האחרונה שנותנת משהו לאבא שלך, כי כל כך אהבתי את המוזיקה שלו", מתייפחת בילי, "ואני אמרתי לה, איזה מזל שתרמתם. לפחות יהיה לנו כסף לעשות לו מצבה יפה".
עכשיו היא מסדרת את ערימת התקליטורים העצומה שלו ומתנפלת בחימה שפוכה על קקטוסים תמימים שמסתירים את הדיסקים בפאתי החנות. "איך המדינה לא מתביישת לזרוק את אבא ככה לכלבים?" היא אומרת בזעם. "המוזיקה שלו הייתה הדבר הכי נפלא שהשמיעו פה. נערים ומבוגרים גדלו עליו, ובסוף אפילו למות בכבוד הוא לא הצליח. זה כל כך מעליב".
אביך סבל חרפת עוני הרבה לפני פטירתו.
"תמיד היינו עניים כי אבא היה אמן, לא כלכלן. הוא לא ידע להרוויח כסף, וגם כשהשיג אותו, לא הצליח לשמור עליו. אבל בשנים הראשונות של זקנתו אנשים עזרו לו. תמיד היו סביבו מעריצים שראו את הגדולה שלו ודאגו לו לאוכל, לבגדים, להופעות. אולי לא תמיד נתנו לו כסף, אבל כל השכנות היו מבשלות לו, מביאות לו סירים גדולים עד המטבח, רק שישים להן שיר, שינגן להן בפסנתר. אבל האם זו דרך לחיות? איך הגענו למצב שאחד מגדולי המלחינים בישראל לא היה בא לימי ההולדת שלי, כי לא היה לו כסף למתנה?"
הוא דיבר איתך על הקושי להתקיים בכבוד?
"לא. הוא התבייש. אבל לא הייתי צריכה שיגיד לי. הרגשתי את המצוקה שלו. זה היה כל כך עצוב. הדאגות והבושה הרגו אותו. אם היה לו ממה לחיות, הוא היה ממשיך ליצור ולנגן ולפרוח. אבא מת בגלל שהמצב הכלכלי שלו שבר אותו מבפנים".
חנות הפרחים של בילי, במרכז רחוב אבן גבירול בתל־אביב ,צבעונית ופורחת כמו תמיד. ט"ו באב מצוין לעסקים, ובתו של המלחין המנוח עסוקה בלשמח אוהבים. נדמה שהיא מתאבלת בדרך ייחודית. דמעות, אבל גם צחוק והמולה, מוזיקה ויין, ממש כמו אביה שעירבב פראות ועדינות, אגוצנטריות וכישרון, ועוד עשה את זה בחן. השכם בבוקר היא הרימה את תריס הברזל עם הגרפיטי, וכבר היא משקה את צמחי התבלין ששתלה לאורך הרחוב. המקומיים מכירים אותה. עוצרים כשהיא חולפת על פניהם. מחבקים ומשתתפים בצער. והיא מזמינה את כולם לבוא אל החנות ולשתות לזכרו של מי שנחשב לאחד מגדולי היוצרים בזמר הישראלי.
"כשאבא חלה ונחלש, הוא אמר לי: 'כשאמות, תביאי בקבוק של וויסקי להלוויה שלי'", היא מחייכת. "הוא אמר, 'שאנשים ישמחו שאני כבר לא במצב הנורא הזה'".
את לא יושבת שבעה?
"לא. אני בכלל לא מבכה אותו. הוא כל כך סבל שרק רצה ללכת. בשנתיים האחרונות ביקש להגיע למקום עם הרבה אוויר. לא רצה יותר לשכב במחלקה הגריאטרית, ליד כל הסיעודיים שהולכים למות. הוא רצה לגמור. אני שמחה בשבילו שסוף־סוף עבר מחושך לאור".
היא בת 60, גרושה בפעם הרביעית ואם לשון, בן 24, סטודנט להנדסת מכונות. לאורך השנים הייתה הבת הלא־מוכרת במשפחת היימן, אמנית יפהפייה שהסתתרה לחלוטין מאחורי הקלעים והשאירה את הבמה לסי ולאביה, היוצרים והיצריים.
"כל החיים אהבנו אחת את השנייה", היא אומרת על אחותה סי. "אבל לא היה לנו כל כך קשר. אנחנו נורא שונות. אני אינדיבידואליסטית, חיה מאוד בצניעות, לא מחפשת את הבמה. סי עסקה במוזיקה שלה ואני בקשיים הכלכליים והזוגיים שלי. התרחקנו, אבל תמיד ידעתי שיבוא יום ונתקרב".
וזה קרה?
"רק במותו של אבא. בהספדים ישבתי קרוב אליה, נתתי לה יד והעברתי לה אנרגיות טובות. זה כל כך מוזר. אבא שלנו, שלא היה מסוגל להראות ולתת אהבה בחייו, חיבר אותנו קצת במותו. חבל. לא צריך לחכות למוות כדי לעשות תיקונים בתוך המשפחה".
היא קטנה וקוקטית, מלאת אמון, מתחברת לדברים שברוח. כשקצה נפשה במסחר, היא משאירה את החנות פתוחה ומניחה שלט קטן: "תיקחו פרחים ואל תשכחו לבוא לשלם מאוחר יותר". בשעות שקטות היא מטפחת את עציצי הנוי של המסעדות הסמוכות, גוזמת את צמחי הפרא שגדלים בצידי הדרך. "נחצ'ה היימן היה המון דברים — גאון, כוכב, חולם חלומות, אבל אבא הוא לא ידע להיות", היא אומרת בגילוי לב. "הורות לא הייתה בגנים שלו. לקח לי הרבה שנים להבין שכנראה אי־אפשר להיות מאה אחוז ביצירה ומאה אחוז במשפחה. אבא התמכר למוזיקה. זה היה הדבר היחיד שעניין אותו. כשמבינים את זה, קל יותר לסלוח".
ואכן סלחת?
"כל החיים ניסיתי לסלוח לו, ולקראת הסוף הצלחתי. הבנתי שגם אם אהב אותנו, הוא לא ידע איך להראות את זה. אף פעם לא היינו בקשר. מעטות הפעמים בחיי הבוגרים שהוא התקשר להגיד יום הולדת שמח או לבדוק מה שלומי. הוא פשוט היה עסוק מדי בעצמו. לפני שנתיים, כשבאתי לבקר אותו, אמרתי לו: שנינו חולי אהבה עם מימושים גרועים. כי גם לי היו בני זוג רבים, וגם אני לא ידעתי לשמר את האהבה. אז אבא אמר, מאוחר מדי לדבר על זה, אני כבר ממילא בסוף. אמרתי לו, אם אתה חושב שמותך קרב, לפחות תכוון ליום האהבה, לט"ו באב. אמרתי לו, אם אתה אוהב אותי, למרות שלא היה בינינו שום קשר משמעותי, אז תכוון ליום הזה שבו השמיים פתוחים וקל יותר לסלוח. רק זה יחבר בינינו".
שוב היא דומעת. "ומה, היית מאמינה? הוא עשה את זה. הוא נפטר קרוב לט"ו באב ושלח לי מסר של פיוס. אף פעם לפני כן הוא לא ניסה להתפייס איתי. רק במותו הוא התחיל להיות אבא".
ילדותן של בילי וסי היימן החלה בקיבוץ בית־אלפא. ההורים נחום ודליה שלחו אותן כמקובל באותה תקופה לבית הילדים ללינה משותפת והתראו עימן כשעתיים ביום.
"הייתי הילדה הכי יפה בגן", מעידה בילי על עצמה. "אבל גם הכי בודדה, כי אבא ואמא לא התעניינו בי וגם אני אף פעם לא דרשתי תשומת לב. הם לא אהבו לחבק ולא אהבו לנשק. זה היה דור אחר, קומוניסטי, חמום מוח. לא הייתה המודעות שיש היום. אז התפתחתי בכוחות עצמי. שיחקתי בבובות ושתלתי צמחים. ברחתי מבית הספר ועבדתי במכבסה. בשעות הקצרות שהייתי מבקרת בבית, אבא רצה לנגן ולהלחין. הוא היה מחליף תחנות ברדיו כדי להיחשף לסוגים שונים של מוזיקה. אמא ואני ידענו שהיצירה זה הבסיס והטעם לחייו ולכן לא הפרענו לו. הוא היה הכוכב, וכולנו הסתובבנו סביבו. אבא אמר לי בגיל מאוד צעיר, 'כל אחד נועד להיות לבד בחיים האלה, ואם הוא מצליח ליצור משפחה, זה בונוס".
כשהייתה בת חמש, נולדה אחותה סי. כשמלאו לה 12, עברה המשפחה לצרפת. זו הייתה תקופת השיא של היימן, ושיתופי הפעולה שלו עם להקות ויוצרים הולידו עשרות שירים שהפכו לקלאסיקה של הזמר הישראלי. הוא אירגן פסטיבל שנתי של מוזיקה וערבי שירה בציבור, הלחין את שירי להקת הגבעטרון ("לאן נושבת הרוח") וצמד הפרברים ("אילו כל האוהבים"), טיפח את חוה אלברשטיין ("עוד חוזר הניגון", "כמו צמח בר"), חני לבנה ואורנה ומשה דץ ("אנשי הגשם") ויצר שיתופי פעולה פוריים במיוחד עם המשורר נתן יונתן ("חופים", "החול יזכור").
"אבא היה קם כל בוקר עם חלום חדש", נזכרת בתו. "ההצלחה וההכרה העיפו אותו לשמיים. פעם הוא רצה להקים סטודיו למוזיקה ופעם להקה ופעם לנסוע לפריז. אלו היו חייו וגם חיינו. הוא הודיע לקיבוץ שהוא עוזב, אבל הקיבוץ קיבל את זה קשה ולא הסכים לתת לנו שום דבר, חוץ מכמה שמיכות".
בצרפת חיית עם ההורים כמשפחה ולא כאורחת.
"זה היה מוזר ומבלבל. לא רק לי, גם להורים. גרנו בכפר קטן ליד פריז. כבר למדתי להיות עצמאית ולכולנו היה קשה להסתדר כל כך הרבה שעות יחד. אבא נורא ניסה להיות משפחתי, אבל הוא בא מבית קשה. הוא לא ידע איך צריך להתנהל מול ילדים, ואמא הייתה נשמה טובה וחלשה שנגררה אחריו. הוא מאוד הצליח בצרפת, זכה להכרה בינלאומית וגדולי הזמרים שם שרו את הלחנים שלו. במשך היום הוא כמעט לא היה בבית, אבל בערבים הוא חזר והביא בגט צרפתי וגבינות משובחות, כי הוא אהב אוכל טוב. בימי שישי בישל לנו ארוחות נהדרות. הבית היה פתוח והרבה אנשים הגיעו לנגן איתו בפסנתר ולשתות איתו יין. ובכל שנה נסענו לטיול קמפינג בקרוואן. זה היה מקסים. השחרור של אבא היה בטבע, זה עזר לו לנקות את הראש. הוא תמיד אמר: 'ככה אני מתחבר לאלוהים'''.
ב־72' עברה המשפחה ללונדון. "אבא לימד בבית הספר לקולנוע והקים חברת הקלטות שהלחינה מוזיקה לסרטים ולפרסומות. סי חזרה לקיבוץ ונשארה בארץ עד שהתגייסה לצבא".
ואת?
"בשנות ההתבגרות הייתי די לבד. לאבא היה אגו כל כך גדול שלא נשאר מקום בשבילי. מצאתי את עצמי בחלל ריק, אז הפכתי עצמאית לגמרי. היו לי בני זוג, הלכתי אליהם וחזרתי כרצוני. אף אחד לא שאל שאלות ולא חיפש אותי. למרות ההצלחה המוזיקלית, אף פעם לא היה כסף בבית. אבא גם היה נדיב מדי ולא ידע לשמור על הכסף. אז פתחתי בסטה בשוק הפשפשים בלונדון. מכרתי בגדי וינטג', הרבה לפני שהכירו את המושג הזה בארץ".
כשסיימה את התיכון ביקשה בילי מהוריה ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנות בלונדון. "ולמרות שלא היה כסף, הם עשו מאמץ עצום כדי לממן את הלימודים. בדיוק שלחו לי צו גיוס מהארץ, אבל בגיל 18 התחתנתי עם החבר שלי ושנתיים אחר כך התגרשתי".
בגיל 22 חזרה בילי לישראל בגפה. היא התגוררה בבית הוריה בשכונת אבו־טור בירושלים והחלה לחפש את דרכה כמעצבת אופנה. "פתחתי בוטיק שנקרא 'נשים שלוש' לבגדי וינטג', פגשתי גבר שהיה אהבת חיי והתחתנו, עד שנגמר, כמו כל אהבות חיי שנגמרו".
הקשר עם אחותך התחדש?
"לא היה לי קשר עם סי. כל אחת הייתה בענייניה. סי הייתה בצבא ואחר כך בכל שאר העיסוקים הנפלאים שלה, וגם אני ניסיתי למצוא את דרכי. תקופה מסוימת חייתי במדבר. אחר כך עברתי לאילת. הלכתי למרינה, כי אני אוהבת את הים. וממש כמו בסיפורים, גבר יפה תואר עם מקטרת קרא לי ליאכטה שלו ואמר, העובדת שלי עזבה, אולי ילדה יפה ותועה כמוך רוצה עבודה על היאכטה? קראו לו קובי, אנחנו חברים עד היום. עבדתי אצלו ובערבים תפרתי ומכרתי בגדי ים מחתיכות קטנות של עור עם חרוזים. זה הפך ללהיט ולראשונה בחיי חלמתי להקים מפעל אופנה. באחד הימים עלה על הספינה איש עשיר. הוא ראה את בגדי הים שלי והסכים להשקיע במפעל. שכרנו שטח באזור התעשייה באילת, אני עיצבתי ומכרתי והוא היה אחראי על השיווק בחו"ל. בשנים הראשונות העסק הצליח מאוד ואני, ממש כמו אבא, עיצבתי את חלום חיי. באותה תקופה גם התחתנתי שוב, אבל היה קשה לשרוד כלכלית, ובמלחמת המפרץ פשטנו את הרגל ונשארתי ענייה מרודה".
ההורים נשארו בלונדון?
"אבא ואמא התגרשו שם, ואבא התחתן עם החברה שלו. אמא חזרה לארץ, מכרה את הבית בירושלים, עברה לתל־אביב והתחילה ללמוד פלדנקרייז ושיאצו. בהמשך היא עברה לצפון, התחברה לקהילה של אנשים רוחניים ונהייתה מטפלת הוליסטית. אחרי אבא היא מצאה אהבה חדשה והיה לה טוב".
ואביך?
"הוא חזר לארץ ב־84', אחרי שהתגרש מאשתו השנייה, ועבר לגליל כדי להקים עסק של צימרים. זה היה שלב שבו הוא הבין שממוזיקה הוא לא יכול לחיות. בגלל שהיה אמן, הוא התמקד בחלום והזניח את הצד הכלכלי. לכן גם שם הוא התרסק. זו לא הייתה תקופה קלה. לפעמים הוא ביקר אצלי בבית, היה עולה איתי לגג, יושב איתי על כוס יין. זה לא קרה לעיתים קרובות, אבל המפגשים האלה היו נפלאים. אבא התחיל להופיע גם עם סי והיה ביניהם חיבור מוזיקלי מאוד חזק. היה לו קשר קרוב עם סי, כי שניהם עסקו באותו התחום".
באותן שנים הפיק היימן את המופע "חופים", היה המנהל האמנותי של חגיגות הזמר העברי בערד, הלחין פסקולים רבים לסרטי קולנוע, ובשנת 2002 הקים את העמותה למורשת הזמר העברי, שבמסגרתה העלה על תקליטורים הקלטות ישנות כדי לשמר ולחדש אותן.
במובן מסוים סי הפכה לנציגת המשפחה בתקשורת. אותך בקושי הכירו. זה לא הפריע לך?
"זה היה מבחירה. אני איכרה בנשמתי. אוהבת טבע וחירות. חיי הזוהר לא מעניינים אותי. כשהיה לי מפעל והייתי בעין הציבור, הייתי חייבת להיראות טוב, להתלבש בבגדי עור ונעלי עקב, להצטלם להפקות אופנה. אבל ברגע שהמפעל נסגר חזרתי להיות בילי האמיתית".
את בעלה הרביעי, אריק דוידוביץ', פגשה בתל־אביב. "סי הכירה בינינו", היא מחייכת. "זו הייתה אהבה גדולה. התחתנו, נכנסתי להיריון ושון נולד. אחרי שלוש שנים התגרשנו".
לפני 13 שנה החלה לעבוד בחנות הפרחים. "לפני כן ראיתי שלט במשתלה שמחפשים עובדים. נכנסתי ומצאתי את החלום החדש שלי. אבא מכר את הדיסקים שלו בהופעות ואני מכרתי פרחים. הוא כל הזמן אמר, פרחים ומוזיקה הם דברים שברוח".
התחברת למוזיקה שלו?
"הקשבתי למנגינות. היו תקופות שאי־אפשר היה לפתוח את הרדיו ולברוח מהן. שמתי שירים שלו בחנות הפרחים והשמעתי ללקוחות".
אבל כשהוא זכה בפרס ישראל, לא היית שם לצידו.
"אבא הזמין אותי, אבל באותו היום עבדתי בחנות. לא יכולתי להפסיד יום עבודה כי מצבי הכלכלי היה בכי רע".
היה לו קשר קרוב עם הנכדים?
"מדי פעם הוא פגש אותם, אבל לרוב הוא חי את חייו לעצמו. הוא אהב לעשן ולשתות הרבה, לחגוג ולשמוח. היה לו דם רוסי חם. הוא היה איש מאוד יצרי. לא היו לו כל כך הרבה נשים כמו שהוא סיפר, אבל כן היו כמה נשים חשובות בחייו. מצד אחד, הוא היה איש משפחה גרוע, אבל מצד שני היה חולה אהבה. הוא יצא עם בחורות, אבל מעולם לא בגד באמא שלי או בנשים האחרות שהיה נשוי להן. הוא היה אדם ישר. אז הוא פשוט החליף אותן. אנשים אהבו אותו כי היו בו קסם וכריזמה. היה לו כישרון להפנט. זה היה הנס שלו, אחרת הוא היה מת בלי אוכל".
בשנותיו האחרונות החריפה מצוקתו הכלכלית של חתן פרס ישראל. כשנודע הדבר, נפגשו עימו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות דאז לימור לבנת והציעו לו לשמש יועץ בפרויקט שמטרתו הנגשה ותיעוד דיגיטלי של שירים עבריים תמורת הכנסה חודשית. היימן נענה והתמסר לכך בכל מאודו, ולמרות זאת סבל מחסרון כיס.
באחד הראיונות האחרונים שנערכו עימו טען היימן שראש הממשלה הצטלם איתו והבטיח שהסכום יהיה לכל החיים, אך לאחר חמישה חודשים פסקה העברת הכספים. "ההבטחות של נתניהו זה קדחת", אמר אז בכאב.
ב־2013, הציע היישוב בית אריה־עופרים להיימן מגורים ללא תמורה ואף קרא לאחת הכיכרות ביישוב על שמו. היימן התגורר שם שנתיים. "ביקרתי אותו יחד עם הבן שלי", מספרת בילי. "אבא קיבל בית גדול עם גינה, אבל הוא כבר היה במצב בריאותי לא טוב. הוא אמר לי, 'אני מרגיש שהגוף לא יסחוב אותי עוד הרבה שנים'.
"ראינו איש צולע, שבור, חולה, כואב אבל מאושר. הוא היה קם בבוקר, לוקח משפך ומשקה את הצמחים. חופר קצת באדמה. מלטף את העלים. מרגיש את החיים באצבעות הידיים. עזרתי לו להשקות את העציצים, ובנקודה הזו חל מפנה ביחסים שלנו. אמרתי לו, אף פעם לא דיברנו על זה, כי לא היית אבא מדבר, אבל תראה כמה האדמה עושה לך טוב. אפילו שאין לך שיניים, אתה מחייך ומבסוט. ביקשתי ממנו שנסלח ונתקרב ונפסיק לשמור על הכעסים כדי שהוא ישתחרר ויגיע למוות מאושר. והוא אמר שהוא נורא כואב את העבר שלנו, וכמה חבל לו שהוא פיספס אותי ואת סי, כי הוא היה אבא נוראי. אחרי היום הזה סלחתי לו לגמרי. ונהיינו חברים. ואז הוא אמר, כשאני אמות, וזה יקרה עוד מעט כי אני שבר כלי, תשימי על הקבר שלי פרחים מכל הסוגים שיש לך בחנות".
ב־2015 נפל היימן בחצר ביתו ונאלץ להתייצב לטיפולים בבית החולים בילינסון. על כן שב לביתו בפתח־תקווה. יחד עימו עברה נורית הלוי, צעירה שהייתה בת זוגו בחמש השנים האחרונות לחייו.
"נורית הייתה האהבה הגדולה של אבא", מספרת בילי. "הכרתי אותה בטקס שעשו לכבודו. ראיתי אותה מחבקת אותו ועוזרת לו למכור את הדיסקים שלו. כשהייתי אצלו בפתח־תקווה, הוא כינה אותה 'המלאך שלי'. היה ביניהם קשר מאוד מיוחד. היא אהבה אותו וטיפלה בו במסירות. הכרתי אותה באמת רק השנה, כשאבא עבר לדיור המוגן בכפר־סבא. היא התקשרה אליי יום אחד ואמרה לי: 'אני הולכת לבקר את אבא שלך פעמיים בשבוע. תרצי שאעביר לו משהו?' אז העברתי לו מכתבים ופרחים ממני, ולפעמים עוגה או משהו מצחיק שכתבתי לו. והיא הקריאה לו את הדברים. דאגה לצרכים שלו, הייתה האפוטרופוסית שלו בבנק. והיא זו שליוותה אותו ברגעי המוות".
הגם שנפטר עתה, בילי נפרדה מאביה כבר לפני חודשיים. "ביקרנו אותו במחלקה הסיעודית", היא מספרת. "הוא היה בכיסא גלגלים, חלש, כואב, עם תחבושת גדולה על הצוואר, כמעט בלי יכולת לדבר אבל צלול לגמרי. ראיתי בעיניים שלו שהסוף קרוב. חיבקנו אותו, פינקנו אותו, והוא אמר, 'תזכרי את הפרחים, צהובים כמו שמש ואור'. לכן כשהוא נפטר, עשיתי לו גלגל גדול של חמניות".
וביום הפטירה עצמו?
"נורית וסי התקשרו ואמרו שהוא נוטה למות. אבל זה היה לפני ט"ו באב והיה בלתי אפשרי לעזוב את החנות. אם הייתי סוגרת, הבעלים היה מפטר אותי. אז דיברתי איתם בטלפון ושלחתי לאבא חיבוקים ואהבה, עד שיצאה נשמתו".
ומאז היא שומעת את התוכניות ברדיו ובטלוויזיה על חייו הסוערים, על יצירתו הגדולה וגם על שעותיו הקשות ורגעיו הקטנים.
"אני מרגישה שאצטרך ללמוד מהארכיונים מי היה נחום היימן", היא אומרת בדמעות. "אתמול הקשבתי במשך שלוש שעות לראיונות עליו כדי להכיר אותו יותר לעומק".
את מרגישה החמצה על מה שהיה צריך להיות ולא היה ביניכם?
"בוודאי. אני מרגישה כאב גדול על שלא היה נוכח מספיק בחיי כדי שנכיר אחד את השני כמו אבא ובת במשפחה נורמלית. עצוב לי שהייתי צריכה את המוות כדי לוותר על הכעס, להתחבר אליו ולסלוח. אסור לחכות לרגע האחרון. היינו צריכים לוותר על האגו ולהתעלם מהכעס, להתחבק ולהתחבר הרבה לפני שמת".
אבל את נפרדת וסלחת.
"נפרדתי, אבל לא מספיק. סלחתי, אבל מאוחר מדי. כשהייתי אצלו בפעם האחרונה, הוא נתן לי ערימה גדולה של דיסקים ואמר: 'כשאני אמות, חלקי אותם לאנשים שאוהבים אותי'. מאז שהוא נפטר אני מחלקת אותם נון־סטופ. היום אני רוצה שאבא יידע שאני חושבת עליו רק טוב. אז אני מזמינה את כל מי שהכיר אותו לבוא אל החנות שלי, לשמוע את המוזיקה שלו ולהרים כוסית לזכרו". •
