מכל האירועים והמסיבות, אלמנתו של פרופ' דני גור זוכרת דווקא את פתיחתו המחודשת של בית האופרה בתל־אביב. זה היה ערב קיצי וחגיגי, ובעלה, שעישן כהרגלו, כינס סביבו חבורת ידידים עליזה ואפופת עשן. "בשלב מסוים הזמינו את יצחק רבין ז"ל לעלות לבימת הכבוד", מספרת אלן היום. "אז ראש הממשלה עלה עם סיגריה ואמר, רבותי, דני גור נמצא כאן איתנו, והוא מרשה לי לעשן".
אפשר שמרבית הרופאים שומרים על ריאות נקיות וחיים על קינואה ותרד, אבל פרופ' דני גור, מבכירי מנתחי הלב בישראל שהלך לעולמו לפני שבועיים, היה בדיוק ההפך מזה: סוער, יצרי, אוהב חיים ואדם וגם אוכל טוב. "היה לו מין אנטי לדברים המקובלים", מחייך בנו אורי. "כאילו, למה לא שמנת? חמאה זה טוב וסיגריות בכלל משובח. אבא יצא נגד אופנות מתחלפות ברפואה, כשבכל שני וחמישי מתפרסם מחקר שטוען שביצה זה בריא ויומיים אחר כך שזה בעצם נורא ומלא בכולסטרול. בתור אחד המומחים הגדולים בעולם לרפואת לב, הוא תמיד אמר, עם כל הכבוד להשפעות הסביבתיות, בסופו של דבר בן אדם אמור למות בגיל מסוים".
נאמן לתפיסה זו, ניהל פרופ' גור חיים מהנים ומלאים. הוא לא הלך בתלם, לא אהב ללמוד, אמר את אשר על ליבו בלי להתחשב בתוצאות – אבל כשנתפס לנושא שעניין אותו, הפך בו למומחה. "בשנים האחרונות אבא שלי דיבר על אנשים שמצליחים בגלל שיש להם אינסטינקטים בריאים", אומרת בתו הבכורה גבי. "הוא תמיד אמר לנו, הציונים הם לא הדבר החשוב בחיים, רק הכישרון והסקרנות".
אבל ללימודי רפואה צריך ציונים גבוהים.
"דני היה תלמיד מאוד שובב שכמעט נזרק ממוסדות הלימוד", אומרת אלמנתו. "אבל מקצועות הרפואה עניינו אותו. בצעירותו היו לו מעבדות שבהן ניתח חתולים והוא אהב לחקור ולהתנסות בחומרים כימיים. כנער היה אוסף שאריות של חומרי חבלה ומפוצץ אותם בשדות. פעם, כשכבר היינו סטודנטים, הוא הכניס פצצת סירחון לקולנוע. הוא רק לא ידע שגם אבא שלו ישב באולם. ביום השני לשבעה הגיע איש מבוגר שסיפר שבשנות ה־50, כשנסע בחיפה עם רכב צבאי, בחור אחד העיף כדור בוץ אל השמשה שלו. זה היה דני. האיש סיפר שהוא יצא החוצה והעיף לו סטירה. אבל דני אמר, סליחה אדוני, רק רציתי לבדוק איך הבוץ מתפוצץ על השמשה שלך. ומאז הם הפכו לחברים".
גור הלך אחרי הלב, ולא רק במקצועו, אומרים בני המשפחה, אלא גם בשאיפותיו. "אנשים קראו לו ג'ק ניקולסון כי הוא היה נורא דומה לו", אומרת בתו קארן. "במסיבות הרבות שהוא אירגן בבית, הוא היה שם את השיר 'דדי קול' של להקת בוני אם בפול־ווליום, ובמשך שנים כל החברים היו שרים וצועקים 'דני גור' במקום 'דדי קול'. למרות שמדובר בשיר ישן מהסבנטיז", היא דומעת, "השמיעו אותו ברדיו יום לפני מותו".
השולחן של ביאליק
קל לדמיין את דמותו הרועמת של גור, שנפטר בגיל 83, מסתובבת בבית גדול המידות שהותיר אחריו במרכז תל־אביב, מודדת את הפרוזדורים הארוכים, מסדרת את דפי המחקרים על שולחן הכתיבה העתיק, שהיה שייך לביאליק. בכלל, יש לא מעט שולחנות ארוכים בבית. "אני אהבתי ארונות עתיקים ודני שולחנות עתיקים", מחייכת אלמנתו. "אז נסענו לאיטליה וחרשנו שם את כל חנויות העתיקות כדי למצוא את הרהיטים הנכונים".
הם נחשבו לזוג בוהמיינים מאצולת תל־אביב ואירחו בביתם אמנים ואנשי רוח. "אבא היה מיודד עם יוצרים ומוזיקאים ותמיד היה מרכז החבורה בגלל הידע וההומור שלו", אומרת גבי. "המסיבות שלו היו מאוד מוצלחות בגלל שתמיד פגשו בהן אנשים מעניינים".
מה הוא אהב במיוחד?
"מסעדות טובות, מוזיקה, חברה טובה ואמנות", אומרת בתו גבי. "הרכישות הראשונות שלו היו ציורים של אמנים ידועים. אבל הוא לא היה גנדרן או מעונב".
אלן: "הכי הוא אהב מכוניות ומסיבות. את המכוניות היה מחליף כל שנה, ומסיבות הוא עשה מהרגע שהכרנו ועד השנים האחרונות. אנשים אהבו לבוא אליהן אפילו כשגרנו בדירה של 50 מטר, ליד תל־השומר. אני זוכרת את המסיבה הראשונה שם, מאה איש נדחסו אצלנו ולא היה איפה לשים את המעילים, אז האורחים הניחו אותם באמבטיה הקטנה. מישהו נכנס לשם ובשביל ההלצה, פתח את זרם המים".
גבי: "כילדים, גדלנו לתוך המסיבות האלה, ומאוחר יותר הבאנו אליהן את החברים שלנו. הייתה מוזיקה נהדרת, בווליום מאוד גבוה, כי אבא הביא שני רמקולים גדולים מאמריקה. הוא מאוד אהב מוזיקה קלאסית, במיוחד את באך, היה ידען גדול ובצעירותו, בכל שבת השתתף בחידוני מוזיקה קלאסית ברדיו".
56 שנים חיו בני הזוג יחד וגידלו את שלושת הילדים – גבי, קארן ואורי, כולם אדריכלים במקצועם. בשנותיהם הראשונות עבדו במרכז הרפואי תל־השומר, הוא כקרדיולוג ומנתח והיא כרופאה פתולוגית. "אבא ואמא היו מדברים ביניהם לטינית", אומר אורי. "שמענו הרבה ציפקולום ודרוקולום בבית".
שניכם רופאים, ובכל זאת כל הפוקוס היה רק סביבו, זה לא היה קשה?
"בכלל לא", אומרת אלן. "אני הייתי רופאה טובה, אבל הוא היה כישרון פנומנלי, אז פיניתי לו את המקום. הפרסום לא היה חשוב לי. כמה שאהבתי את העבודה, אהבתי הרבה יותר לחזור הביתה אל הילדים".
אורי: "אבא תמיד אמר שאמא יכולה להיות מאושרת מאגרטל עם פרחים יפים, אבל הוא צריך להציל 20 איש כדי להגיע לאותה רמה של אושר".
וספה ומיקרוסקופ
הם הכירו בבית הספר לרפואה הדסה בירושלים. לראשונה חלף על פניה עם חברתו הקודמת והיא זוכרת שאמרה לעצמה, "איזה זוג יפה". "אחר כך הוא סיפר שראה אותי עומדת עם כמה סטודנטיות לרפואה שהגיעו כמוני מפולניה ואמר לחבר שלו, אתה רואה את הבחורה הזו? היא תהיה אשתי. זה היה כשעוד לא החלפנו מילה. רק מאוחר יותר הוא ניגש אליי בתור לקפטריה ושאל אם אני רוצה לצאת איתו. אמרתי שלא. אני לא זוכרת מה היו המניעים. אולי התביישתי כי לא ידעתי עברית. ואז הוא אירגן מסיבה אצל חבר שעזר לי להבין את השפה. זה היה טריק, כי דני ידע שלא אוכל לסרב לחבר הזה. ושם התחלנו לרקוד ולהתחבר ובסוף אותה שנה הפכנו לזוג. גרתי אז רחוק ממנו, במעונות הסטודנטים, אז דני מכר את המיקרוסקופ שלו ובכסף קנה את הווספה הכי עתיקה שמצא, וככה הוא הגיע אליי".
מאוחר יותר התברר שהחברים הקרובים זימנו את דני לשיחה דחופה והפצירו בו לעזוב את אלן, כי "פולניות זה לגמרי לא בשבילו". "דני היה קיבוצניק, ופתאום הוא יוצא עם פולנייה בשמלה שחורה וצווארון לבן", היא מחייכת במבוכה. "זה לא התאים להם".
"חברות שלו סיפרו לימים שכל הבנות בירושלים היו מאוהבות באבא", מחדדת קארן. "ופתאום מגיעה קבוצה של נסיכות אירופאיות וגונבות להן את כל החתיכים. הן היו צבריות עם שתי חולצות חאקי וזוג מכנסיים קצרים, איזה סיכוי היה להן מול הפולניות עם גרבוני המשי?"
בתחילת שנות ה־50 אלן ודני חלקו דירת רווקים קטנה. "ישבתי שעות על המיטה עם החתול ולמדתי למבחני הסיום", היא נזכרת. "דני למד קצת פחות. הוא היה מרשה לעצמו לצאת ולהתאוורר. אני לא".
כשסיימו את לימודי הרפואה עברו להתמחות בבית החולים רמב"ם בחיפה. "דני התמחה בקרדיולוגיה, כירורגיה כללית, ניתוחי לב ומומים מולדים בילדים וכבר אז התבלט במחלקה", אומרת אלן. "היו לו הבנה חריפה בתחום וידי זהב לניתוח. הוא היה מנתח תינוקות עם שפתיים כחולות שסבלו ממחסור בחמצן והיה ישן על מיטתם בלילות עד שהתאוששו. הייתה לו תפיסה מהירה של מצב החולה, שהקדימה את תוצאות בדיקות המעבדה. כשעזבנו את רמב"ם, כל מנהלי המחלקות רצו שהוא יישאר שם בתור רופא הבית".
בני הזוג גור נישאו בשנת 60'. ב־64' נולדה בתם הבכורה. "דני מאוד פינק את הילדים", אומרת אלמנתו. "הם היו מלכי הבית. הוא היה מאוד דעתן בחינוך הילדים, עובדה שגרמה לוויכוחים לפעמים, אבל כמה שהיה עסוק בקריירה, תמיד בשעות הערב התפנה אלינו. לפעמים היה משאיר אותי בבית ולוקח את השלישייה, אוסף עוד כמה חברים בדרך ונוסע איתם לטיולים. הוא היה כל כך פתוח לחברים של הילדים. עד היום חברות של הבנות אומרות, אבא שלכן היה האדם הראשון שהאמין בי".
"למרות שהוא עבד קשה, כשהיה איתנו זה היה טוטאלי", אומרת קארן. "הוא לא ענה לטלפונים, בנה לנו אוהלים, אירגן מרוץ שליחים, וכשלקח אותנו לכנרת, היה מספר שתנין ברח ממנה אל החוף. לרוב הוא היה מגיע בתשע בלילה אחרי יום ניתוחים, השולחן כבר היה ערוך לכבודו עם הצלחת, וכולנו ניגשנו להגיד לו שלום. חס וחלילה אם מישהו היה מתעלם ממנו. ואז הוא היה יושב עם אורי עד שתיים לפנות בוקר ומדבר איתו על פילוסופיה. כשעשיתי משהו לא בסדר, אמא הייתה אומרת לי בבוקר, אבא רוצה לדבר איתך, ואני העברתי את כל היום בחרדות עד שאבא חזר מחדר הניתוח והתיישב ליד שולחן הכתיבה. הייתי הולכת בפרוזדור הארוך כמו איזה חתול מסכן, עומדת מולו, והוא היה צוחק ומתחיל איתי דיאלוג. בכיתה א', כשהייתה לי מורה קשה שצעקה עליי, הוא הלך לבית הספר, נכנס פנימה בלי לחכות להזמנה ואמר למורה: 'גברת, איך את לא מתביישת לצעוק על ילדה קטנה?'"
אורי: "אבא הכי אהב לצעוק על מורים. גבי הקפידה להביא ציונים גרועים כדי לשמח אותו. הוא היה נכנס לכיתה, לא מבקש רשות, אומר את דעתו למורה על הציון בכל התנופה והרעש ויוצא החוצה".
גבי: "הוא תמיד אמר על המורים, שרק לא יעשו נזק, שרק לא יהרסו, ושצריך לזכור שאת הגנים לא ניתן לשנות, אבל לסרס אותם – אפשר ועוד איך".
איזה בעל הוא היה?
"הוא היה נותן לי קומפלימנטים", מחייכת אלן. "תמיד כשחזרנו מבילוי הוא היה אומר, את היית האישה הכי יפה בחדר. הוא מאוד פירגן לי גם בבית וגם בקריירה. במובן מסוים הוא היה פמיניסט שהקדים את זמנו".
חוכמת כפות הידיים
את שמו ומעמדו רכש לאט אך בהתמדה. תחילה התמחה בקרדיולוגיה בתל־השומר, ולאחר מכן עבר עם משפחתו לארצות־הברית והתמחה שם בפתולוגיה של הלב, בכירורגיה כללית ובניתוחי לב. ב־68' זכה בפרס הקולג' האמריקאי לקרדיולוגיה על מחקריו.
ב־73' שב לישראל, החל לעבוד בשיבא ופירסם את ספרו שעסק בתיקון כירורגי של מומי לב מלידה והיה ראשון מסוגו בספרות העולמית. ב־76' מונה למנהל מחלקת ניתוחי הלב בשיבא. "הייתה לו אינטואיציה טובה לאבחן ולזהות את הבעיה הרבה לפני שהמכשירים הצביעו עליה", אומרת אלמנתו. "אבא תמיד אמר, אני יודע מה יש לחולה כשהוא כבר נכנס בדלת", מחדד בנו אורי. "הוא היה נגד ריבוי המכשירים הרפואיים ואמר שהמחלה מתגלה בשלוש דקות השיחה הראשונות עם החולה".
אבל היתרון הגדול היה בכפות ידיו. "רופאים זיהו עבודות של דני אצל אנשים שנותחו לפני 20 שנה", אומרת אלן. "הם היו אומרים, דני ניתח אותך, כי כלי הדם נשארו פתוחים ולא נסגרו או הסתובבו".
"אבא ניתח חולים שאף רופא לא הסכים לגעת בהם", אומרת גבי, "אני זוכרת שבן קיבוץ של אבא סבל מבעיה בלב, אבל אף אחד לא היה מוכן לנתח אותו, כי הרופאים אמרו שממילא הוא נוטה למות. אשתו צילצלה לאבא בחמש לפנות בוקר, והוא אמר לה, תכניסי אותו לאמבולנס מיד ותביאי אותו אליי. אבא ניתח אותו והוא חי עוד 12 שנה. הדבר היחיד שעניין אותו היה למנוע מוות מיותר. הוא לקח על עצמו את הניתוחים הכי מורכבים, ובכל זאת היו לו אחוזי תמותה נמוכים ביותר".
בשנות ה־80 החל גור לבצע לראשונה ניתוחי מעקפים מרובים (כ־8־6 מעקפים אצל כל חולה). על בסיסם ערך מחקר שתוצאותיו הפכו אבן דרך בניתוחי מעקפים בארץ ובעולם. למרות הצלחותיו, מספרים בני משפחתו, משכורתו כרופא בבית חולים ממשלתי הייתה נמוכה מאוד. על כן הודיע להנהלת שיבא על החלטתו לגבות כסף מחולים. בראיון עיתונאי הודה גור שגבה כסף ממטופלים עבור ניתוחים במחלקת ניתוחי הלב שניהל בבית החולים.
"אחרי אלפי שעות עבודה במערכת הסתדרותית, רופאים הגיעו למצב שגם בגיל 50 הם לא יכלו להתפרנס", מסביר בנו אורי. "המערכת סירבה לפתוח אופציות אחרות, אז אבא ועוד כמה רופאים החליטו לעשות את זה כאקט מחאה נגד המבנה ההסתדרותי".
ועדיין, מדובר במהלך מאוד שנוי במחלוקת.
גבי: "אבא לא לקח כסף בהסתר. כשזה התחיל, הוא יצא בהצהרה פומבית לעיתונות ושילם על הכסף מס הכנסה. זו הייתה המחאה שלו, כי הרופאים היו עובדי מדינה, אי־אפשר היה לעבוד כרופא בדרך אחרת, ובגלל שהמדינה קבעה להם שכר נמוך, אז הרבה רופאים עזבו את המקצוע, את בית החולים או את הארץ, או שהם עבדו 30 שנה בשכר נמוך. אבא הבין שהמבנה של המערכת מונע את התקדמות הרפואה".
זו לא הייתה השערורייה הראשונה שנקשרה בשמו. ב־96' אמר בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה" בערוץ 1 שיימנע מלטפל בחולים ממוצא אתיופי מחשש להידבקות באיידס. הדברים גרמו סערה רבתי במערכת הבריאות, וביקורת ציבורית גדולה התעוררה נגדו. "למרות שדני לקח את זה קשה, הוא עמד מאחורי הדברים", אומרת אלמנתו. "הוא רצה שכל חולה אתיופי שמגיע לחדר הניתוח יעבור בדיקת איידס כדי לא לסכן רופאים. זה לגיטימי".
ואם חולה איידס זקוק לניתוח?
"אבא הקפיד לנתח את כולם, אף פעם לא סירב למקרה קשה או לחולה עני, ולא עניין אותו מי שוכב על השולחן", אומרת בתו קארן. "אבל באותה מידה הוא האמין שצריכה להיות לו אחריות גם כלפי הרופאים והצוות שלו".
אפשר לנתח עם כפפות ואמצעי זהירות נוספים.
קארן: "למרות הכפפות, בכל ניתוח יש סכנה של דקירה או שריטה ממכשירים חדים, שעלולות לסכן את הרופא ולגרום הידבקות".
ב־85' נענה שר הבריאות דאז מוטה גור לבקשתו של פרופ' גור ואישר לו לבצע ניתוחים פרטיים. "כשדני התחיל עם הפרקטיקה הפרטית", מספרת אלן, "מזכירתו הזמינה לתל־אביב ביום שישי חולה לייעוץ. דני היה גובה כסף עבור ניתוחים פרטיים, אבל לא היה מוכן לקחת כסף תמורת ייעוץ. כשהחולה יצא, שאלתי את דני, איך הוא יגיע הביתה? ודני אמר, נתתי לו כסף למונית. לא רק שלא לקח ממנו כסף, הוא גם שילם לו על הנסיעה".
גור נודע גם בשל סגנון הדיבור הישיר שאימץ. כאיש שמאל העביר ביקורת מושחזת על החלטות הממשלה, הצבא ומערכת הבריאות. "הייתה לו דרך מקורית להביע את דעתו על הנעשה בארץ ועל הפוליטיקה", מבארת אלמנתו. "הוא פשוט קנה שטח של מודעות בעיתונים ופירסם את עמדותיו. הוא תמיד אמר, ככה לפחות לא יערכו אותי ואני אוכל להשמיע את דעותיי בלי לבקש רשות".
המודעות הפכו לעיתים להתכתשות פומבית. "אבא פירסם מודעות נגד אריאל שרון בכהונתו כשר הביטחון וכראש הממשלה והציע להעיף אותו", מחייך אורי. "הוא לא התבייש בדעות שלו והיה מוכן לשלם הרבה מאוד כסף כדי לפרסם אותן. הוא האמין שאדם צריך להביע את דעתו באופן חופשי. זה היה המסר של המודעה".
אביך לחם במערכות ישראל, ובכל זאת נטען שהשתתף במימון מודעות תמיכה בסרבני גיוס.
"אבא האמין שבנסיבות מסוימות, המערכת הצבאית דורסת מיעוטים ושוללת את הזכויות שלהם. אז למרות שהוא עצמו התגייס ולחם ואפילו חזר מאמריקה במיוחד כדי להשתתף במלחמת ששת הימים, הוא תמך במאבקים של ארגונים שיצאו נגד פגיעה בזכויות אדם ומימן אותם. לכן הוא גם הפגין נגד הכפייה הדתית בירושלים ופירסם מודעות נגד ההשתמטות מגיוס חרדים. בתור חייל, הוא ישב בכלא כי סירב לפקודה לירות בתוך כפר ערבי. הוא תמיד אמר שיש גבול מאוד דק ומסוכן בין הגנה להתקפה".
ב־89' נענה גור להצעת קופת חולים מכבי להקים מחלקה לניתוחי לב בבית החולים רמת־מרפא, שאותו ניהל במקביל לעבודתו הציבורית כמנהל המחלקה בביה"ח שיבא, שהסתיימה בשנת 96'. בשנת 2001, כשהיה בן 67, פרש מעבודה פעילה והתמסר למחקר.
באותה העת, אומרים בני משפחתו, חודש הקשר בינו לבין אחותו, האמנית אילנה גור, שידע עד אז עליות ומורדות. "אילנה ואבא היו מאוד קרובים", אומרת גבי. "אבא היה האח הגדול שתמיד שמר על אחותו הקטנה. הם היו מצחיקים אחד את השני עד דמעות. אבל במהלך השנים היו תקופות שבהן הקשר היה טוב יותר ופחות. בשנים האחרונות הקשר התחזק מאוד, וכשאילנה הייתה מבקרת בארץ, הם נפגשו באופן קבוע. היא גם הייתה הראשונה שעודכנה על מותו".
עם חתולים בחצר
סמוך לפרישתו, הוצע לפרופ' גור משרד מרווח במרכז לצורך עבודת המחקר שלו. "אבל אבא חיפש ומצא חורבה נטושה בפרדס, עם חתולים בחצר", אומרת גבי, "והיה נוסע לשם בחדווה כל יום לשבת בטבע ולכתוב. הוא היה נפגש שם כל בוקר עם אנשי מחקר ויחד הם ניסו לפתח את הפרויקט האחרון שלו – מכשיר שבבדיקה לא פולשנית מסוגל לגלות מראש מחלות לב אצל אנשים שעוד לא פיתחו סימנים קליניים ראשוניים".
קארן: "אבא עבד על המכשיר הזה בכל הכוח והמרץ, אבל הוא לא חיפש לעשות אקזיט. המטרה שלו הייתה לייצר מכשיר שימנע מוות מיותר, כי עדיין 50 אחוז ממקרי המוות בעולם הרפואה נמצאים באזורי הלב ובמחלות לב שלא מאובחנות בזמן. זה היה האתגר האחרון שלו, ולצערנו הוא לא הספיק לסיים אותו. אנחנו מקווים להשלים את המלאכה במקומו".
בשנותיו האחרונות הִרבה להיות בבית. "בכל יום שישי היינו נפגשים עם המשפחה המורחבת ועם הנכדים שסיפרו על מה שעבר עליהם באותו השבוע, ודני נהנה מתחושת הביחד. גם חברים של הילדים והנכדים הגיעו, וכולם יחד סעדו ודיברו וצחקו – כמו שהוא אהב", מספרת אלן.
גבי: "זה היה זמן מאוד רגוע, מאוד ביתי, בלי הסערות והמלחמות שהוא ניהל בחייו. הרגשנו שהוא הגיע למקום מאוד שלם כי השיג את רוב מה שרצה. לכן היה לו קל יותר להתרווח ולהתפנות אלינו".
מותו היה מפתיע ומהיר. "לפני ארבעה חודשים זיהו אצלו דלקת שמקורה בזיהום בדם", מספרת אלן. "הייתה לו התקפה של חום גבוה וטשטוש. לקחתי אותו לחדר מיון ושם גילו שהחיידקים חדרו לדם. בחודשים האחרונים חזרנו לבית החולים שלוש פעמים כדי להילחם בדלקת. וגם ביום האחרון לחייו חזרנו לשם, כי הזיהום החמיר. אבל בפעם הזו כבר לא הצליחו להוציא אותו מזה".
הוא הבין שהוא עומד למות?
"זה קרה מהר מאוד, ארבע שעות מאז שהדלקת התחילה להשתולל ועד שהוא נפטר. אז לא היה לו כל כך זמן להבין לאן הדברים מתגלגלים. המערכות קרסו, אבל עדיין הצלחנו לדבר איתו. כל המשפחה הייתה לידו. הוא פקח עיניים וקארן אמרה לו, 'אתה יודע, אבא, אנחנו כל כך אוהבים אותך וכולנו פה איתך'".
קארן: "ואז הוא סובב את הראש ואמר, 'יופי'. ומת מות אוהבים וצדיקים ביום שישי, בט"ו באב".
גור נטמן בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה בנתניה. "ואני כבר מתגעגעת אליו", אומרת אלן בשקט. "אני יודעת שהוא חי חיים מלאים, קיבל ובעיקר נתן, הקים משפחה יפה והגשים את חלומותיו. יומיים לפני שנפטר הוא אמר לי, 'הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים היה שהתחתנתי איתך'. ואחר כך אמר, 'כמה שאני אוהב אתכם, לא יכולתי לאחל לעצמי משפחה כמוכם'". •
