אפשר שמרבית הרופאים שומרים על ריאות נקיות וחיים על קינואה ותרד, אבל פרופ' דני גור, מבכירי מנתחי הלב בישראל שהלך לעולמו לפני שבועיים, היה בדיוק ההפך מזה: סוער, יצרי, אוהב חיים ואדם וגם אוכל טוב. "היה לו מין אנטי לדברים המקובלים", מחייך בנו אורי. "כאילו, למה לא שמנת? חמאה זה טוב וסיגריות בכלל משובח. אבא יצא נגד אופנות מתחלפות ברפואה, כשבכל שני וחמישי מתפרסם מחקר שטוען שביצה זה בריא ויומיים אחר כך שזה בעצם נורא ומלא בכולסטרול. בתור אחד המומחים הגדולים בעולם לרפואת לב, הוא תמיד אמר, עם כל הכבוד להשפעות הסביבתיות, בסופו של דבר בן אדם אמור למות בגיל מסוים".
נאמן לתפיסה זו, ניהל פרופ' גור חיים מהנים ומלאים. הוא לא הלך בתלם, לא אהב ללמוד, אמר את אשר על ליבו בלי להתחשב בתוצאות – אבל כשנתפס לנושא שעניין אותו, הפך בו למומחה. "בשנים האחרונות אבא שלי דיבר על אנשים שמצליחים בגלל שיש להם אינסטינקטים בריאים", אומרת בתו הבכורה גבי. "הוא תמיד אמר לנו, הציונים הם לא הדבר החשוב בחיים, רק הכישרון והסקרנות".
אבל ללימודי רפואה צריך ציונים גבוהים.
"דני היה תלמיד מאוד שובב שכמעט נזרק ממוסדות הלימוד", אומרת אלמנתו. "אבל מקצועות הרפואה עניינו אותו. בצעירותו היו לו מעבדות שבהן ניתח חתולים והוא אהב לחקור ולהתנסות בחומרים כימיים. כנער היה אוסף שאריות של חומרי חבלה ומפוצץ אותם בשדות. פעם, כשכבר היינו סטודנטים, הוא הכניס פצצת סירחון לקולנוע. הוא רק לא ידע שגם אבא שלו ישב באולם. ביום השני לשבעה הגיע איש מבוגר שסיפר שבשנות ה־50, כשנסע בחיפה עם רכב צבאי, בחור אחד העיף כדור בוץ אל השמשה שלו. זה היה דני. האיש סיפר שהוא יצא החוצה והעיף לו סטירה. אבל דני אמר, סליחה אדוני, רק רציתי לבדוק איך הבוץ מתפוצץ על השמשה שלך. ומאז הם הפכו לחברים".
גור הלך אחרי הלב, ולא רק במקצועו, אומרים בני המשפחה, אלא גם בשאיפותיו. "אנשים קראו לו ג'ק ניקולסון כי הוא היה נורא דומה לו", אומרת בתו קארן. "במסיבות הרבות שהוא אירגן בבית, הוא היה שם את השיר 'דדי קול' של להקת בוני אם בפול־ווליום, ובמשך שנים כל החברים היו שרים וצועקים 'דני גור' במקום 'דדי קול'. למרות שמדובר בשיר ישן מהסבנטיז", היא דומעת, "השמיעו אותו ברדיו יום לפני מותו".
הראיון המלא יחכה לכם ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
