לא פלא שקלינט איסטווד, בגיל 86, תומך בטראמפ. כמוהו, הוא מחפש את אמריקה של פעם. בסרטו החדש הוא מוצא אותה מגולמת בצ'סלי סאלנברגר, טייס רב־תושייה שהנחית על נהר ההדסון בניו־יורק מטוס סילון שמנועיו דממו והציל את חיי 155 נוסעיו.
זה קרה בינואר 2009, כשמטוס איירבוס המריא מנמל התעופה לה־גווארדיה. להקת אווזי־בר פגעה במטוס ושיתקה את שני מנועיו. בהחלטה שקיבל תוך שניות, העדיף צ'סלי לבצע את נחיתת האונס על פני המים הקרים, מחשש שלא יספיק להגיע לאחד ממסלולי הנחיתה הסמוכים. החלטה שנבעה מאינסטינקט בסיסי של טייס עם 40 שנות ותק. צ'סלי, המכונה סאלי, נעשה לגיבור לאומי וכתב ספר אוטוביוגרפי שעליו מתבסס הסרט בכיכובו של טום הנקס.
אבל איסטווד לא מתעניין בדקות האימה, כמקובל בז'אנר סרטי אסונות התעופה. אנחנו יודעים מראש שאיש מהנוסעים לא נפגע. הדרמה מתרחשת לאחר מכן, כשמינהל התעופה, נציגי הביטוח ועיתונאים צולבים את גיבור היום בחקירה משפילה, אם לא שגה כשהנחית את המטוס על המים, בניגוד לכל דעה מקצועית. התשאול האמיתי התנהל חודשים לאחר שסאלי עוטר בכל מדליה אפשרית. אבל איסטווד הצמיד את החקירה מיד לאחר הנס על ההדסון, כאילו הייתה משפט שדה.
טום הנקס טוב מאוד בתפקיד הראשי. הנקס הוא מסוג הכוכבים האינטליגנטיים, המסוגלים לגלם דמויות מכל קצוות הקשת ותמיד להישאר אמינים. איסטווד מצא בו את הכוכב האידיאלי, אולי האחרון בהוליווד, המתכתב עם האמריקאי היפה, הלבן והנעלה, שגולם פעם בידי גרגורי פק, ג'יימס סטיוארט והנרי פונדה.
אבל זו גם חולשתו של הסרט. גיבורים כאלה הם נחלת העבר, שייכים לקולנוע של אמצע המאה הקודמת. עם כל הכבוד לנחישותו וליציבותו האיתנה כסלע - סאלי הוא גיבור אנכרוניסטי. הסרט קולח ושומר על עניין. אבל כמו הגיבור שלו, הוא שייך לדור אחר.
