"אמנות המלחמה", אמר נפוליאון, "היא פשוטה מאוד: הכל זה הביצוע". נפוליאון, אחד מגדולי הטקטיקנים בעת החדשה, הבין דבר או שניים בענייני מלחמה. מספיק שגנרל אחד יתברבר בשטח כדי שהתוכנית המוצלחת ביותר תקרוס. גם אמנות הכדורגל אינה מסובכת בתיאוריה - בסך הכל צריך להבקיע יותר שערים מאשר היריב. איך עושים את זה? זאת שאלה יותר קשה, כפי שנבחרתנו הלאומית גילתה בפעם המי־יודע־כמה. למאמן הנבחרת הייתה תוכנית מצוינת. הבעיה היא שהשחקנים האיטלקים היו פשוט טובים יותר בביצוע.
גם השאלה כיצד, לעזאזל, קורה שבמדינה שבה רוב עצום אינו שומר מצוות ואינו מעוניין בשמירת שבת, למשל, מצליח מיעוט קטן יחסית לכפות את רצונו על הרוב היא שאלה קשה. משהו בביצוע לא עובד. להלכה, צריך היה הרוב החילוני בישראל לעצור כל ניסיון לכפות עליו את אורחות החיים של המיעוט החרדי. למעשה, מקבלים החילונים שוב ושוב את עיקרון פינוי הדרך לעגלה הדתית המלאה בעיני עצמה. העיקרון הזה עלה בשיחה המפורסמת בין בן־גוריון לבין החזון איש ב־1952. לבן־גוריון היו רוב יציב ומעמד ציבורי איתן. לכאורה צריך היה ראש הממשלה דאז לדחות על הסף את דרישותיהם של בני שיחו החרדים. אלא שבסוף הדיון המכונן ההוא נכנע "הזקן" ופינה את הדרך. אולי מסיבות רגשיות (שהרי, כפי שאמרה לו אז פולה רעייתו, בני שיחו נראים כמו סבא שלו), או סביר יותר להניח - משום שסבר שהוויתור (בעניין העילויים ש"תורתם אמנותם") הוא עניין זניח. הפוליטיקה, כזכור, גם היא אמנות. אמנות האפשרי. אם יוותר ויתור פעוט לחרדים - ישקיט אותם ואת מצפונו והעגלה הלא ריקה שבה נהג תוכל להמשיך בדרכה.
אולם, אם יש לקח שיכולה ההיסטוריה ללמד אותנו, הרי זה שלעולם אין הקומץ החילוני משביע את הארי הדתי. הביטו בהמון העילויים שצמחו מאז השיחה ההיא בישיבות. לכאורה מתייצבות זו מול זו שתי קהילות: האחת היא בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות (החברים בה יכולים לאכול הכל, למשל), והאחרת שהציבה לעצמה מגבלות מרצון (החברים בה יכולים לאכול רק מזון כשר). במפגש ביניהן נדרשת, באופן פרדוקסלי, הקהילה החופשית לעשות את כל הוויתורים, שהרי חילוני יכול לאכול אוכל כשר. הוא יכול לחלל שבת ויכול גם לשמור אותה, ואילו דתי אינו יכול אלא לשמור. הגישה הזאת מבוססת על ההנחה שאין לאדם חילוני עקרונות. מבחינתו הכל עניין של נוחות, ואילו מבחינת המאמין, איש העקרונות, ישנם דברים שהוא יעדיף ליהרג ולא לעבור עליהם. שימו לב שהטענה הזאת מניחה שחופש אינו עיקרון ערכי אלא מעין פינוק. הזכות לשמוע שירת נשים, לנסוע בכל ימות השבוע, לאכול מה שבא לך ולראות סרטים ביום כיפור אינה ביטוי לעיקרון החופש, אלא נהנתנות גרידא. מי שמקבל את העיקרון הזה, ימצא את עצמו מוותר ללא סוף, שהרי, בהעדר אל חילוני, אין לכופר־בעיקר מניעה "עקרונית" לקיים את כל המצוות על מנת לרצות את עמיתו הדתי הרגיש.
נכון? לא ממש. הזכות לפעול כרצוני ברשות הרבים, ללא התערבות וללא הפרעה של אלה אשר רוממות אל בגרונם, היא זכות שהרבה דם נשפך במערב על מנת לקבלה. החופש הוא עיקרון ולא פינוק. לא כדאי לוותר עליו מתוך ההנחה שעוד ויתורון ישביע את הארי. שום ויתור לא יספיק. ומעבר לזה, הטענה הדתית כי ידי המאמינים כבולות היא טענה מופרכת. לבעלי הסמכות הדתית יש חופש תמרון גדול בהרבה ממה שנוח להם פוליטית להודות. הבחירה להתיר או לאסור היא לא פעם פוליטית. זה בדיוק מה שקורה במאבק הנוכחי על השבת. זה מאבק על כוח - לא על עקרונות. צריך לומר לא גורף. העמסתם על העגלה שלנו יותר מדי. עכשיו תנו לחיות.
