בחמש השנים האחרונות הטלוויזיה בחו"ל ובארץ, השתנתה לא מעט. ההבנה שהצפייה המסורתית איבדה מיוקרתה לצד הצורך לגזור מהתוכניות קטעים שיהפכו לוויראליים, אילצה את קברניטי הרשתות וכותביהם לחשוב אחרת. טיימינג מוצלח נותר אחד מתנאי הסף לקומדיה מוצלחת, אך לצופה שבע הגירויים צריך לספק פאנצ'ים במהירות כפולה מבעבר.
בחמש השנים האלו גם עדי אשכנזי השתנתה. אבל פחות. על פניו, ההחלטה להשיב למסך את "מה זה השטויות האלה?!" לעונה חמישית — חמש שנים לאחר תום העונה הקודמת — נראתה תמוהה. למרות ההברקות הקומיות של אשכנזי והחן הלא־מתאמץ שלה, חלק מהפרקים בסיבוב הקודם סבלו מעייפות. וזה עוד כשהיא רכבה על קטנוע וגילמה את התל־אביבית הצינית שטורפת את העולם; או לפחות מנסה להבין אותו. כך שהמחשבה שאשכנזי תצליח לזקק מחייה הנוכחיים בפרברים — בית הקברות של אמצע החיים של רובנו — חומר מבדר, הייתה כמעט יומרנית.
אלא שזה עובד. ואפילו מצוין. פרק הפתיחה ששודר בחמישי האחרון הורכב מכל קלישאת פרברים אפשרית: האישה חסרת האונים שרוצה להפתיע את הבעל התקוע במשרד; האינסטלטור שלא מאתר את התקלה; עוזרת הבית הזרה שנעלמת והתנאים המוקדמים של מחליפתה הישראלית; ואפילו הגנן החתיך (רק סטוץ עם מנקה הבריכה היה חסר). אלא שהיחס הנכון בין החומרים המתוסרטים לאלתורים של אשכנזי, ביטול הפתיח המקורי (מי רוכב על קטנוע בפרברי השרון?) והפאנצ'ים המחודדים של אשכנזי בקטעים שצולמו על הבמה הפכו את הצפייה ב"מה זה השטויות האלה?!" למהנה כמעט כמו לפני עשור.
בניגוד לטכנולוגיה, תרבות פופולרית לא תמיד חייבת להמציא את עצמה מחדש כדי לייצר עניין. לעיתים, כל מה שנחוץ הוא לעדכן את הנוסחה שעבדה בעבר — גם הצופים של אשכנזי התבגרו מאז ורבים קנו כרטיס בכיוון אחד מחוץ לעיר — ופשוט להמשיך לצחוק על זה.
בנוף הצפוף למדי של הקומדיה בטלוויזיה הישראלית, עדי אשכנזי נחשבה תמיד לחדשות טובות. היום כבר אפשר גם לקבוע שעונות מוקדמות של "מה זה השטויות האלה?", ששידורה החל לפני עשר שנים, אף צלחו את מבחן הזמן. ואם אתה נתקל בשעת לילה מאוחרת בפרק ישן המשודר לפתע משום־מקום, הוא עדיין מצחיק ואהוב — כמעט כמו פרק עתיק של "סיינפלד".
אבל פתיחת העונה החמישית של אשכנזי מלמדת שלא פשוט לחזור לזירה אחרי הפסקה של שש שנים. אשכנזי אמנם הפכה בסדרה מגרושה־פנויה לאם לשלושה ילדים, אבל עקרונית הפרסונה שלה לא השתנתה, וטוב שכך. היא נותרה חיננית, מרירה־משהו, ובעיקר בלתי מותאמת לעולם המתגלה תמיד כגדול על מידותיה.
אלא שמצד שני אנחנו, והעולם שסביבנו, השתנינו מאוד. בשנים שחלפו נחשפנו לוולגאריות החולנית של איימי שומר, שכמעט בכל תוכנית שלה פורצת גבול חדש, הפנמנו את הריאליזם הנוקב של לואי סי.קיי, שהפך לנציגו של הגבר הלבן המדוכא. פה ושם ציחקקנו גם ב"בלתי הפיך", בכיכובה של אשכנזי עצמה. נפרדנו מ"רמזור". אנחנו עדיין מנסים לעכל את מופע הדוקו־ריאליטי המבעית של משפחת פוליאקוב ועל הדרך מתרגלים ל"צומת מילר".
לתוך הרעש הגדול הזה, שמתפוצץ מכישרון ונשען תמיד על עבודתם של כותבים מעולים, אשכנזי חזרה עם פרק פתיחה מיושן מעט, שהציג אותה כעקרת בית קטנה, המנהלת צבא של בעלי מקצוע שמגיעים אליה. זה היה אמנם מצחיק למדי, אבל עם הצחוקים המודבקים מאחור והנושא המעט־משומש, כל הפרק התנהל בתחושת דה־ז'ה־וו קלה, כאילו כבר ראינו פעם חלקים שונים שלו במקומות אחרים.
גם קטעי הסטנד־אפ ששולבו בפרק והיו תמיד גולת הכותרת שלו, לא עמדו ברמה שאליה הורגלנו. לא בטוח שבשוק הסופר־תחרותי שבו אשכנזי פועלת, חומר ברמה כזאת יספיק כדי להשאיר אותה במרכז הזירה, ואותנו ערים.
תוצאות הסקר האחרון: האם אתם בעד משאל עם על עתיד השטחים?
כן - 73% מסכימים עם בן־דרור ימיני
לא - 27% מסכימים עם יהודה שוחט
