דיקלה כבר המון זמן בשטח. אלבום הבכורה שלה יצא עוד בשנת 2000, ואחריו הגיעו שניים נוספים. בדרך היא גם חילקה לא מעט להיטים לאחרים (שלומי סרנגה, דודו אהרון, שרית חדד ומוש בן ארי, למשל). למרות כל אלו, עד לפני שנתיים היא נהנתה ממעמד קצת מרגיז: זו שהמבקרים ממשיכים להישבע שהיא הדבר הבא, אבל ההמונים מתקשים להתחבר.
ואז היא נחתה בהליקון של רוני בראון, שהדגים - כמעט 30 שנה אחרי החיבור עם ריטה - איך לוקחים כישרון, מטפלים בייחודיות שלו בכפפות משי, ומתרגמים את האותנטיות הזו לתבשיל שכולם ירצו לטעום ממנו. וכולם טעמו. וביקשו עוד. "ואם פרידה", האלבום המעולה שלה מ־2014, סלל את דרכה למיינסטרים, ובהופעות שהגיעו בעקבותיו כבר ניתן היה להבחין, לצד הגרעין הקשה שמלווה אותה מתחילת הדרך, גם בפרצופים חדשים. וי נוסף סומן השנה ב"מחמל נפשי", הדואט המוצלח עם שלמה ארצי, שדחף אותה עוד כמה סנטימטרים קדימה.
ביותר ממובן אחד, "סיפור אופטימי" הוא מעין המשך שמח יותר ל"ואם פרידה". בניגוד לפופ המזרחי הנוסחתי, שרבים מאלבומיו סובלים מפילרים, אין בין עשרת השירים המשובחים שכאן רגע מיותר. הטקסט של "אל תלך" אמנם עוסק בניסיון להשאיר אהבה אבודה, אבל ההפקה הסוחפת שלו כמעט מוציאה לו לשון. עם לחן מקפיץ, גיטרות חכמות המרפררות ללהיטי הז'אנר באייטיז וחצוצרות ספרדיות במעברים (זוהר ארגוב היה לוקח בשתי ידיים), זהו אחד השירים הטובים שיצאו כאן השנה. והוא לא לבד: "כבישים פתוחים" עם הכינורות הערביים והבוזוקי המשלהב, הוא עוד קורס מזורז בכתיבת פופ מסולסל שמעלה חיוך; "מסקרה שחורה" סוחף בדרכו, למרות השימוש המעט מוריד באוטו־טיון; ו"ציפור על הגג" ושיר הנושא מדגימים עד כמה הפלטה הקולית של דיקלה עשירה.
כבר כמה שנים שהאינדי המזרחי הוא הזירה הכי מעניינת במוזיקה הישראלית, כשדיקלה מחזיקה בכמה ממניות היסוד שלו. עכשיו, כשהיא עם רגל וחצי בחוץ, צריך לקוות שגם באלבומה הבא החגיגה הזו תימשך. עד אז, רוצו לקנות את האלבום הזה.
