"יום בחיי" היא לכאורה פורמט טלוויזיוני רגיל עם מבנה, שפה ויזואלית וסגנון קבועים. בתכלס, לכל אלה אין שום ערך. הדבר היחיד שחשוב הוא זהות המפורסם התורן שלוקח בה חלק. כמו הגדרה בתשבץ או חיקוי ב"ארץ נהדרת", "יום בחיי" מתפקדת כסמל סטטוס. השתתפות בה לא מעידה במאום על מידת החשיבות התרבותית של מי שניצב במרכז הפרק, על רמת האינטליגנציה שלו או על היותו אדם מרתק במיוחד. היא רק קובעת שהוא מספיק מוכר בשביל לקבל פרק ב"יום בחיי".
לפי הקריטריון הזה, אין ספק שלירז "סטטיק" רוסו ובן־אל תבורי הם ליהוק ראוי לפתיחת העונה השמינית של התוכנית. השניים הם הפרזנטורים של הפופ הישראלי החדש, זה שהם עצמם היטיבו לנסח בלהיטם האחרון כ"באס עם סלסולים". ביחד הם אטילה ההוני של המיינסטרים המקומי בשנה החולפת: טוחנים את הרדיו, קורעים את יוטיוב וחורשים את הארץ בהופעות. מכונות סלפי משומנות ומושא לצקצוקים המסורתיים של מבוגרים מודאגים. "יום בחיי" מכה בברזל שלהם לא כשהוא חם, אלא כשהלהבה מאיימת לחרוך את השמיים.
וזה כל מה שהמצלמות צריכות: לתעד אותם קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, מתארגנים ליציאה, רוקדים קצת בסטודיו, עוצרים לראיון אצל דידי הררי, נוסעים לאולפן, חותכים להופעה בנשר, מתעצבנים קצת על הסאונד, ממשיכים לעוד הופעה ביקנעם ונכנסים אליה — חכו, זה דרמטי — ברכב משטרתי. זהו לוח זמנים יחסית עמוס, שמצריך תכנון מדוקדק ומערך הפקה יעיל שבוודאי נתקל בלא מעט בעיות ומשברים. אבל "יום בחיי" לא שמה קצוץ על המנגנון, אלא רק על הפרצופים.
במידה שיש לסלבס מה להגיד או סיפור חזק, זה יכול להיות מעניין. במקרה, גם רוסו וגם תבורי אכן סוחבים תיק לא פשוט על הגב: רוסו הוא ילד מאומץ, שסיפר בראיון לעיתון זה שעד גיל ארבעה חודשים גדל אצל משפחת אומנה מתעללת. להיסטוריה של תבורי ומשפחתו נחשפו גם תיירים שבילו כאן יומיים בקיץ 2016. באופן טבעי, ההתנהלות היומיומית שלהם מושפעת גם מהלחץ שמפעילה עליהם הביוגרפיה. ניתן אף להמר שזהו מרכיב משמעותי בברומאנס המאוד חמוד שהם חולקים. התלוות במשך יממה שלמה לצמד יכולה לפענח משהו מסוד החיבור ביניהם, כמו גם את המורכבות שעימה הם נדרשים להתמודד בגיל צעיר. רוסו אפילו רמז על כך בסצנה שבה אמו (שאימצה וגידלה אותו וניכר שהוא קשור אליה ולאביו) באה לבקר באולפן, אבל הנושא לא פותח.
כי "יום בחיי" היא לא מוצר דוקומנטרי, אלא שיווקי. כמו מרצ'נדייז בדמות 20 וקצת דקות משויפות ומתוקתקות במקום חולצה או יומנוער. לכן סביר להניח שהמעריצים של סטטיק ובן־אל יקנו את הסחורה הזאת בלי להסס. מי שצלח את גיל ההתבגרות, לעומת זאת, כנראה יעדיף את הפלסטיק שלו קצת יותר נוצץ.
בקטנה. בשולי פרשת מצבה הבריאותי של הילארי קלינטון, קשה שלא לנצל את ההזדמנות ולהמליץ שוב על השידורים החוזרים היומיים של "הבית הלבן" בטלוויזיה החינוכית. בדיוק בימים אלו משודרים פרקי העונה השלישית, שבמרכזם ההתמודדות עם הגילוי שלפיו הנשיא בארטלט הסתיר מהציבור את מחלת
הטרשת הנפוצה במהלך קמפיין הבחירות הראשון שלו. כרגיל, כל קשר בין המציאות לדמיון מקרי בהחלט.
