בשבוע האחרון שמענו משהו כמו אלף ואחד הסברים על הצמיחה הנמשכת של יאיר לפיד בסקרים. הוא מתחנף, הוא מניפולטור, הוא מתחפש לביבי, הוא עובד על כולם, הוא מתקרנף ועוד ועוד. רק דבר אחד היה חסר שם: חשבון נפש של השמאל על הטעויות שלו. אם למעלה מ־50 אחוז ממצביעי המחנה הציוני עוברים ללפיד, למרות שהוא מכריז שהוא לא שמאל, אז אולי, רק אולי, משהו לא בסדר גם בשמאל?
האפשרות הזאת אפילו לא עולה על דעתם של כוהני השמאל. הם הרי מלאכים. הם מושלמים. וכל מי שחורג משורת המקהלה המצטמקת שלהם סובל מאלף ואחד ליקויים, שהם טורחים לחשוף בדקדקנות של כת סגורה. באיוולתם, הם גם ממליצים למפלגת העבודה לאמץ "קו רעיוני ברור ונחרץ". כלומר שמאלה. הרבה יותר שמאלה. כל צעד בכיוון ה"נחרץ" מוריד לשמאל עוד מנדט. אבל מה זה חשוב.
הציבור לא הולך ימינה. אלה שעוברים למרכז, שלפיד מייצג נכון לעכשיו, לא מתנגדים לפתרון מדיני. הם מגיעים גם ממפלגת העבודה וגם מהליכוד. הם שייכים למחנה הולך וגדל, וטוב שהוא הולך וגדל, שנגמל מאשליות הימין והשמאל. וזה מעיד על בגרות ועל חשיבה. זה ההפך מפופוליזם. זה קורה משום שגם לימין וגם לשמאל יש טענות נכונות. האמת לא נמצאת בכיס של אף אחד.
*
כשהימין טוען שהצעות השלום הנדיבות של ממשלות השמאל נתקלו בסרבנות פלסטינית – הוא צודק. כשהימין טוען שהפלסטינים לא רוצים מדינה פלסטינית אלא את חיסול המדינה היהודית – הוא צודק. כשהימין טוען שהמדינה לא צריכה לממן תעמולה אנטי־ישראלית, שמתחפשת ל"תרבותית" – הוא צודק. כשהימין טוען שיש חשש אמיתי מקטיושות על נתב"ג – הוא צודק.
ובאותה מידה, כשהשמאל אומר שהרחבת התנחלויות מובילה להקמת מדינה דו־לאומית – הוא צודק. כשהשמאל אומר שהקיפאון המדיני מזיק לישראל – הוא צודק. כשהשמאל אומר שיש צורך ביוזמה ישראלית ובינלאומית כדי למנוע את הפיצוץ הבא מכיוון הרצועה – הוא צודק. כשהשמאל אומר שנתניהו פגע באינטרס הלאומי כאשר הוא הלך לנאום בקונגרס האמריקאי – הוא צודק.
זו רשימה חלקית. גם השמאל וגם הימין לוקים בחד־ממדיות מפחידה. זה לא חשוב מה על סדר היום. זה ברור שהתגובה שלהם תהיה מחנאית ולא עניינית. המרכז, דווקא המרכז, הוא המקום שמנסה להתמודד עם דברים לגופם, בחשיבה, בהקשבה, בשיקול דעת ענייני, בהבנה שגם לשמאל וגם לימין יש טענות נכונות.
*
זה לא רק התהליך המדיני. השמאל הציוני אחוז פחד דווקא מהשמאל הרדיקלי. כאשר ציפי לבני, והיא רק משל, עולה לשידור על "שוברים שתיקה", היא מגנה את הפעילות שלהם במשך עשר שניות, כמי שכפאה השד. בשלוש הדקות הנוספות היא מסבירה כמה הם חשובים לדמוקרטיה וכמה זה מסוכן להתנפל עליהם. זו בדיוק הדרך שבה השמאל השפוי מדביק את עצמו לשמאל הקיצוני. חופש ביטוי יש גם לגוף מתועב כמו להב"ה. זו סיבה להגן עליו? כשלפיד עולה לשידור באותו נושא, הוא קודם כל מגנה את "שוברים שתיקה". הוא טוען שהם חלק מהקמפיין האנטי־ישראלי, ושהם לא מקדמים שלום או פיוס או ביקורת עניינית. ואם ילחצו עליו, הוא יגיד, כמי שכפאו השד, שבדמוקרטיה, גם לגופים שמנאצים את ישראל יש זכות לפעול.
לפיד נמצא בתהליך של השתחררות מדוגמות. הרי יש עוד נושאים, כמו דת ומדינה, חינוך, תקשורת. הוא לא צועד בדרך סלולה. הוא מפלס דרך. צעידה כזאת כוללת מעידות. רבים ניסו לפניו – ונכשלו. והוא בכל זאת נכנס לשם בראש צלול. זה קשה. זה לא פשוט. זה מחייב מאמץ הרבה יותר גדול. ההצלחה שלו בסקרים היא תעודת כבוד לישראלים. לא פופוליזם ולא תעודת עניות.
*
לפיד, נדמה לי, מאמין שזה מה שטוב לישראל. הוא קודם כל בעד ישראל. כשפעילי "שוברים שתיקה" מסתובבים בעולם ומפיצים שקרים, לפיד מסתובב בעולם ומגן על ישראל. והוא לא מהסס לדבר, כפי שעשה רק השבוע, על הקשר בין טרור לבין הזרוע התעמולתית שלו, ה־BDS.
מקטרגיו של לפיד, ממחנה ה"חושבים" וה"נאורים", מתקשים להבין איך הוא יכול גם להיות באופוזיציה וגם להפגין בשטוקהולם נגד שרת החוץ של שוודיה. היכן בדיוק הבעיה? מה לא בסדר? לא לפיד התבלבל. הם התבלבלו. משום שמרוב תיעוב לנתניהו, הם הופכים יותר ויותר למתעבי הרעיון הציוני.
*
בשנים האחרונות, יורשה לי להודות, לא עובר כמעט יום בלי שאזכה לשאלה הקבועה: תגיד, אתה שמאל או ימין. כך שלהגנה שלי על המרכז הפוליטי אין קשר ללפיד. יש לה קשר לניסיון הלא פשוט להיות ענייני ככל האפשר. פה ושם זה מייצר סתירות. שוב ושוב אני צריך להסביר שהחלוקה ל"שמאל" ו"ימין" קצת מייגעת. אני שייך למחנה הלאומי וההומני, הציוני והדמוקרטי. גם וגם. הציונות חייבת את השגשוג שלה לשילוב הזה. היא תמיד בחרה בפשרה. כדאי להזכיר שתנועת מפא"י ההיסטורית, שהנהיגה את היישוב ובהמשך את המדינה, הייתה תנועת מרכז. כשמפלגת העבודה תחזור למרכז, היא גם תחזור להיות רלוונטית.
נתן אלתרמן, איש תנועת העבודה ההיסטורית, מייצג את השילוב הכל כך חשוב הזה, שנעלם מהשיח הציבורי. הוא גם העז לצאת נגד פשע מלחמה שבוצע בזמן מלחמת השחרור, וגם יצא נגד התעמולה האנטי־ציונית. שיר המחאה נגד הפשע פורסם בשני עיתונים, בעצם ימי הלחימה, ובן־גוריון טרח להפיץ אותו בין הלוחמים במאה אלף עותקים, כדי למנוע, ככל האפשר, מעשים מהסוג הזה. ואותו אלתרמן יצא באופן בוטה נגד האסכולה האנטי־ישראלית, מתוך הבית, שתמיד ליוותה את המפעל הציוני. הוא זה שכתב: "אז אמר השטן... איך אוכל לו... רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק".
ההגדרות מבלבלות לפעמים. הרי השמאל הציוני והימין המתון מצויים באותה סירה. הבעיה היא שהשיח הציבורי, מטבעו, מבליט את הקולות הקיצוניים; והפוליטיקאים נמשכים לעמדות ה"נחרצות", ולשיח האלים של הרשתות החברתיות. זה עדיין לא ברור שלפיד יצליח במקום שבו רבים וטובים נכשלו. סקרים הם בושם לא רע, אבל המבחנים עוד לפניו. והסיפור הוא לא לפיד. הסיפור הוא הישראלים. הם חוזרים לדרך שהיא גם ציונית וגם הומנית, גם לאומית וגם דמוקרטית. וזו בהחלט בשורה טובה.
