כולנו נתפסנו על חם. מתישהו. איכשהו. כולנו נעצרנו על מהירות מופרזת, אי־מתן זכות קדימה, מעבר באדום (זה היה צהוב!). כולנו זכינו למבט הנוזפני ההוא ממישהו בשירותים הציבוריים ששם לב שלא שטפנו ידיים אחרי פיפי (לא אני, כן? אתם). כולנו לחצנו שוב ושוב על האיקס הארור בחלון הדפדפן שסירב להיסגר בזמן ונחשף לעיניים שלא היו אמורות להיות שם. כולנו לא שילמנו חשמל בזמן וכמעט נותקנו, לכולנו עיקלו מכונית (מה, לא?), כולנו ניסינו לא־להביא־עוד־ילד בדיוק כשהילד נכנס לנו לחדר וראה מה שראה. כולנו נתפסנו.
הכותבים שלנו מתוודים
לז'רגון המדעי יש שם לאנשים שלא נתפסו על חם מעולם: משעממים. אבל בניגוד להיתפסויות על חם של כולם – שגם בהן נתפסתי, ברור – אני החלטתי לרתום את חוסר כישרוני הספרותי להיתפסויות השמורות לכותבים בלבד: למשל לגנוב מחיי המין של עצמי לטובת חיי הכתיבה שלי. נתפסתי על הרבה יותר מחם; נתפסתי על לוהט.
את ספר הסיפורים הראשון (והאחרון בינתיים) שלי, "ועכשיו להתחתן" (הוצאת מודן. אל תחפשו בחנויות, אזל מזמן. הביקוש – שלא לומר חוסר הביקוש – גרם להם להרים ידיים), הוצאתי בשנת 2002. היו בו תשעה סיפורים שנסחטו ידנית, כמו מתוך לימון קטן – שהיה החיים שלי עד אז – לתוך הדפים. קיוויתי שיצאה לי לימונדה. אבל לפחות בסיפור הראשון, הלימונדה הייתה שקופה וחמצמצה מדי.
סיפור התאהבותו של בחור בן 35 (המממ, מעניין מי זה!) בגרושה עם ילד מעצבן (המממ, מעניין מי זו! אה, זו הבחורה שיצאתי איתה, לפרקי זמן של לילה, לאורך כמה שנים יצריות, בעבר הרחוק) היה קצת מציאותי מדי. למעשה, כושר ההמצאה וכושר ההסוואה שלי לאורך הסיפור הזה היו כל כך, ובכן, לא קיימים, עד שהגרושה ההיא זיהתה את עצמה מבלי להזדקק לשום מסדר זיהוי. היא לקחה את זה יפה, בסך הכל, אם להתעלם לרגע מהצרחות בטלפון, הקללות, האיומים והשבועה המפורשת לנתק איתי כל קשר ומגע ולשנוא אותי לנצח.
בהתחלה ניסיתי להכחיש; זו לא את, הבטחתי. מה פתאום. איך מישהו יכול בכלל לחשוב ככה. הרי אין שום קשר בינה לבינך. זו דמות בדיונית, לא קיימת, מומצאת, פרי דמיוני המופלג – נו, את יודעת איך אני, ממציא המצאות, בורא עולמות, שוגה בהזיות. אבל היא ידעה שאני לא. ברור שלא. היא ידעה שאני צמוד למציאות כמו גרופית מחופפת. שאני לא מסוגל להמציא שום דבר שלא עברתי על בשרה. "אבל זאת לא את!" המשכתי להתעקש. "רק מישהי עם רגישויות כמו שלך יכולה לחשוב ככה", ניסיתי מהכיוון המחמיא. "זה לגמרי, לחלוטין, בדרך שאין דרך לטעות בה, לא עלייך!"
העניין הוא שתיארתי בסיפור ההוא אירועים מסוימים מאוד שהתרחשו ביני ובינה, ומעולם לא תיכננו למצוא את עצמם מודפסים וכרוכים. העניין הוא שתיארתי אותה באופן מחמיא לחלוטין באמצעות משפטים כמו "היא נהנתה ממין הנאה עמוקה, אנוכית, נפלאה". העניין הוא שזה לא היה מבוסס על סיפור אמיתי; זה היה סיפור אמיתי.
לא הייתה דרך לטעות, והיא באמת לא מצאה דרך כזו. הסיפור האמיתי הזה היה עליה. ועליי. ועל דברים שהשתיקה – או לפחות ההסוואה, ההסתרה וההרחקה – יפות להם וגם מונחות עליהם ממש טוב.
מעולם לא הודאתי הודאה מפורשת. מעולם לא התפייסנו סופית. מעולם לא חזרנו להיות שום דבר. היא כבר לא בחיי. הספר שלי דווקא כן; הוא שורה ברזומה ורבע שורה על המדף בסלון. את הסיפור הקצר המסוים ההוא אני עדיין מחבב, בעיקר כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה. יש בו משהו שאם הייתי חס על עצמי הייתי קורא לו "בוסרי", אבל בואו נודה; הוא פשוט עושה את כל טעויות הטירונים המפורטות בספר ההדרכה הלא־קיים "כתיבה ספרותית לאהבלים".
כיום אני כבר יודע; אתה לא כותב את המציאות אחד לאחד. אתה לא לוקח את החיים שלך, מניח על הדף, משנה כמה שמות ומשגר לדפוס. או שיש לך סיפור לספר – ואת היכולת לעשות את זה – או שאתה מעדיף לכתוב על החיים האמיתיים, ובדיוק בשביל זה נתנו לך קצת מקום בעיתון.
בינתיים העיתון והחיים האמיתיים מנצחים. אין בהם תהילה ספרותית, אבל אין גם אקסיות זועמות והמשכורת נכנסת בזמן. למי ששואל, אני מסביר שהעולם מתחלק ל"כותבים" ול"מספרי סיפורים", ושזה לא בדיוק אותו דבר. מספרי סיפורים לעולם לא ייתפסו על חם; הם יודעים לספר סיפור, לבדות בדיות ולהמריא איתן לגובה שממנו המציאות הקונקרטית הופכת קטנה ומטושטשת. גם כותבי טורים לעולם לא ייתפסו על חם – הם הרי מסגירים את עצמם מלכתחילה ומודים: זה אני. אלו הם חיי. צפו בי מתפשט!
ומתישהו אני הרי שוב אכתוב סיפור, ספר, נובלה או מילים לשיר של סטטיק ובן־אל. ושוב אנסה – אם לצטט שורה של עצמי מתוך הסיפור ההוא – לאכול את העוגה וגם לא להשאיר ממנה לאחרים. לבדות בדיה. החיים יצטרכו לסלוח לי; אני אגנוב מהם קצת, אבל לא אשדוד הכל כמו אז. את השיעור המסוים הזה למדתי, ואני אנסה לעשות את המעשה הספרותי הקשה וההכרחי מכולם: להיות אמיתי ומציאותי ככל האפשר, ועדיין לא להיתפס במציאות.
לחצו לקריאת וידויים נוספים של כותבינו:
