יש לי זיכרון מעולה. ממש מעולה. אבל פעם היה לי זיכרון פנומנלי. זכרתי את שמו המלא ואת תחום העיסוק של כל אדם שפגשתי פעם אחת, זכרתי מספרי טלפון (כשעוד היה צריך), וכשהייתי סטודנטית והייתי צריכה לעשות כל מיני קורסי חובה לתואר שלא נורא עניינו אותי, הייתי מתיישבת מחוץ לכיתה חצי שעה לפני המבחן, קוראת את החומר, נכנסת למבחן ושופכת את כל מה שהרגע קראתי, בשינויי נוסח קלים.
כשלמדתי בבית הספר לקולנוע של UCLA, אחד הפרופסורים שלנו היה נאד נפוח נוראי. מאלה שאומרים "סטיב" כשהם רוצים לדבר על סטיבן ספילברג. בשנה השנייה של הלימודים שלי הוא פירסם רומן. זה היה ספר בינוני במקרה הטוב, שהגיבור שלו מגיע להוליווד בשנות ה־60 כגבר צעיר וחי בה 30 שנה, חווה את כל מה שנוצץ ואת כל מה שחולה בתעשיית הקולנוע ובמהלך השנים הופך – כמה מפתיע – לפרופסור נחשב לתסריטאות באוניברסיטה יוקרתית בקליפורניה, אבל עדיין חולם על התסריט שיכתוב ביום מן הימים – זה שיהפוך אותו עצמו ל"סטיב".
אותו פרופסור הכניס את הרומן שלו לרשימת ספרי הלימוד של אותה שנה – בכל הכיתות שבהן לימד. בית הספר לקולנוע של UCLA הוא לא מקום ענקי, ועדיין, הוא סידר לעצמו מכירה של איזה 200 עותקים בטח, שאותם למעשה הכריח אותנו לקנות, וגרוע מכך – לקרוא.
ואז הוא גם סידר לעצמו הרצאה שהוקדשה לספר, במסגרת קורס שהשוס שלו היה שעל בסיס קבוע הגיעו אליו אורחים מיוחדים, לפעמים בהודעה מראש, לפעמים בהפתעה – אנשים כמו אלכסנדר פיין, ספייק ג'ונז ואוליבר סטון. אולם ההרצאות היה מפוצץ, תמיד.
והפרופסור עמד ודיבר על הספר שלו. ולמרות שספר אינו תסריט, הוא השתמש בו כדי להדגים כל עיקרון תסריטאי שאפשר להעלות על הדעת: כתיבת דיאלוג, מעברי זמן, סימבוליות, סימון תקופתיות. "למשל", אמר, "בפרק שיש בו סצנה של מרדף משטרתי, שני שוטרים יוצאים מהרכב. הדיאלוג הוא תקופתי, והתקופה היא שנות ה־60, לפני עידן הפוליטיקלי־קורקט. לכן מצוין ששוטר אחד הוא Oriental והשני Negro – היום כמובן היינו אומרים Asian במקום Oriental, והיינו אומרים Black במקום Negro".
אבל אני, עם הזיכרון שלי, ידעתי שהוא טועה. והנפתי יד. "אבל זה לא מה שכתבת", אמרתי.
"סליחה?"
"כתבת: An oriental and a black".
"אני כתבתי את הספר", הוא צחק, "אני חושב שאני יודע מה כתוב בו".
"אז תן לי את הספר, אני אוכיח לך".
הוא הושיט את הספר שהחזיק למישהו בשורה הראשונה והספר נדד מיד ליד עד שהגיע אליי.
"תמשיך בינתיים", אמרתי, "אני אמצא את זה".
אבל באולם השתררה דממה. זה לא נמשך הרבה זמן, כי זכרתי גם איפה בספר הופיע התיאור הזה ומצאתי אותו בקלות, בעמוד 13. "הנה", אמרתי והקראתי: "שני שוטרים יצאו מהרכב, an oriental and a black".
גל של צחקוקים עבר בקהל, וראיתי אותו מחוויר.
"טוב", הוא אמר, "זה כנראה רק בעותק הספציפי הזה של הספר".
הקהל צחק בנימוס.
"ובעותק שיש לי בבית", תקעתי מסמר אחרון, והצחוק גבר, פחות מנומס.
ניצחתי, זו הייתה התחושה. תפסתי אותו, חשפתי חולשה של הפרופסור היהיר והמעצבן, החזרתי לו, תקעתי סיכה בבלון וראיתי את האוויר יוצא, בשריקה איטית.
***
עברו מאז 18 שנה. במהלך השנים האלה צברתי גם אני כמה חלומות שלא כולם התגשמו – את חלקם שיחררתי כבר מזמן, אבל בחלקם אני עדיין דבקה, עמלה על הגשמתם יום־יום, לרוב רכונה מעל מקלדת. בימים אלה אני כותבת ספר, ואני יכולה להיתקע שעות על תיאור של רגע שבו אישה מוציאה רגל מהאמבטיה, להתלבט שוב ושוב אם המים "רותחים" או "לוהטים", אם האדים "עוטפים" את הרגל שלה או "מתלפפים סביבה". וכשהאדים מזכירים לה דברים אחרים, מה הדוגמה הכי נכונה למשהו שיכול לעטוף אותך, אבל את לא יכולה לעטוף אותו? הזמן שחולף? החיים של הילדים שלך מגיל מסוים?
ואני חושבת היום שהפרופסור ההוא שלי, ברגע שעמד על הבמה ונתן את הדוגמה שנתן, עשה עוד תיקון לספר שלו, שאותו המשיך לכתוב למרות שכבר הודפס והופץ ונכפה על תלמידיו. כי אנחנו יכולות ויכולים לכתוב אך ורק את הספר הכי טוב שאנחנו מסוגלות ומסוגלים לכתוב, ברגע כתיבתו. כמו שאנחנו יכולות ויכולים לחיות אך ורק את החיים הטובים ביותר שאנחנו מסוגלות ומסוגלים לחיות, ברגע התהוותם. וקשה כל כך להניח את העט. ללחוץ "Save" ולשחרר. אליס מונרו המופלאה פירסמה לפעמים ארבע או חמש גרסאות של אותו סיפור, לעיתים לאורך כמה עשרות שנים.
ואני חושבת על הרגע ההוא ומניחה שכאב לו, לפרופסור. לא רק בגלל המבוכה. זה כואב נורא, להיתפס על חם – אבל במיוחד כשנתפסים על משהו שהשקעת בו את הלב והנשמה, שהתלבטת אם לעשות אותו או לא, ואם כן אז איך, ולרגע אחד לא הייתה ולא תהיה לך ודאות שבחרת נכון, אבל עשית את זה כי היית חייבת, כי היו בתוכך מילים שהיו חייבות להיכתב, גם אם את היחידה שחושבת ככה.
אם הייתי יושבת היום באולם ההרצאות ההוא, סביר להניח שאיכות הכתיבה של הספר עדיין לא הייתה מרשימה אותי, והשימוש ברומן שכתב המורה כספר לימוד עדיין היה מפוקפק בעיניי, וגם את הטעות שלו הייתי כנראה מזהה מיד. אבל הייתי שותקת. לא כי לא הגיע לו. הייתי שותקת מתוך כבוד לתהליך הכתיבה, שאין לו סוף, ומתוך חמלה לטעויות שאנחנו עושים בחיים, שגם להן אין סוף, ומתוך אמפתיה עמוקה לרצון לשפר ולחדד ולדייק – ובעיקר לתקן. גם אם הטעויות שלנו כבר ירדו לדפוס, ותולדותינו נכרכו כבר והונחו על מדף, ידיים כבר עילעלו בהן ועיניים שזפו אותן, וחלקן נעצרו, נשארו, בחנו אותן אחת־אחת – עדיין הדחף הזה, לעשות עוד תיקון אחד. עוד אחד ודי.
