גברים יעשו הכל כדי לא לצרוח מפחד.
זה מתחיל במהלך הילדות/ נערות/ בחרות שלנו כשאנחנו מתגייסים לקורס המאצ'ואיזם לישראלים מתחילים. כדי שכשיגיע היום הגורלי בו הפחד יאיים להכריע את מיתרי הקול שלנו – יהיה לנו קל בקרב. כך גברים ישראלים קרי רוח יעמידו במשך שנים פנים שהם אשפים בניהול פחדים, ואז בגיל 03 תישלל מהם היכולת לנשום עמוק עקב סדרה של התקפי חרדה. אותם גברים, כשישאלו לשלומם אף יענו "הכל טוב" אבל ישקרו. וכך אט־אט יתקרב הרגע שבו דמויות האב, השירות הקרבי, נבחרת הכדורסל, הטיול בגיאורגיה והג'יפ השחור יחלו להתמוסס להם אל תוך עיסת ההבנה שאנחנו בהיסטריה. וזה משלוש סיבות: הראשונה היא כי אנחנו אשכרה פוחדים. השנייה היא כי אנחנו מתחילים לחשוש שרואים את זה עלינו. והשלישית היא כי אנחנו מגלים שכנראה אף פעם לא היינו אמיצים באמת. אבל פה, בעיניי, מתחילה הגבריות האמיתית. ברוכים הבאים.
***
לפני כחמש שנים, חברתי לשעבר וחבריי הקרובים אגדו סכום כסף נכבד לכבוד יום הולדתי ה־03, ובמסיבה קטנה הגישו לי מעטפה לבנה ובתוכה גלוית־שובר לצניחה חופשית.
כשהמעטפה קרועה בידי האחת, אחזתי בידי השנייה את השובר וחייכתי חיוך מהסוג ששמור לתמונות עם נמרים בתאילנד. כשהפה מחייך והעיניים לא. אמרתי תודה רבה־רבה לכולם, שכן לא מעט עולה התענוג של קפיצה־ממטוס־עם־תיק־גב־ובתוכו־רק־בד־וחוטים־כשחייך־תלויים־במצב־הרוח־של־הבחור־שקיפל־אותם.
יום ההולדת שלי חל במארס. עד יוני דחיתי את מימוש השובר בתקווה שמועדון הצניחה יפשוט רגל או לכל הפחות יישרף. אבל כשפגות התוקף של השובר הלכה והתקרבה, כאב לי לבזבז את כספם הטוב של חבריי, לכן אזרתי אומץ וקבעתי תאריך! אין כמו אי־נעימות על מנת להדיח אדם למעשה כסילות.
***
נסענו אל חוף הבונים. בדרך לשם התקשרתי להיפרד מכל מי שאוהב אותי ובגבריות אופיינית הצלחתי אף להתבדח מעט עם סוג ההומור בו משתמשים כשמבקרים חבר בבית חולים.
הגענו למועדון הצניחה והגשתי בחגיגיות את השובר שלי למזכירה שם, שלצערי לא חייכה אליי בחזרה באופן שיגרום לי להרגיש בטוח. חיוך יכול לעשות את זה. היה זה סדק ראשון לקראת הצרחה. ואז היא הרימה אליי עיניה ושאלה - במילים אחרות - אם מספיקה לי החוויה או שאני גם רוצה הוכחות שחוויתי אותה? או במילים אחרות: "במידה שתרצה גם תמונות שתוכל להראות (לעולם ולעצמך), אנחנו נצטרך לסכן חייו של אדם נוסף שיצנח לצידך ויתעד את צלילתך". או במילים אחרות למילים האחרות: ישנו אדם צעיר שלמחייתו קופץ ממטוס 02 פעם ביום ומצלם אנשים אחרים שקופצים מאותו מטוס. זה עולה עוד 005 שקל. "אם תרצה גם וידיאו אז זה עוד סכום דומה".
ישר הבמאי שבתוכי חישב: "וידיאו? לא צריך... זו שעת צהריים והתאורה בעייתית... שיהיה רק סטילס". שילמתי רק 005 שקל והמשכתי בשרשרת החיול, שבה אף נתבקשתי לחתום על טפסים שימנעו ממני בעתיד לתבוע את החברה במידה שמשהו ישתבש ואהפוך לחביתת ירק על איזה גג בעתלית. קפיטליזם זה גאוני.
השבוע ראיתי שבכל תל־אביב פורסמו מודעות מכמירות לב בהן עגל אומלל מציץ מתוך כלוב תחת הכותרת – "לא למשלוחי המוות!" בשעתיים שלפני הצניחה הייתה לי בדיוק אותה הבעה כמו של העגל הזה בפוסטר, שגם פעם רצה להיות שור. גבריותי הסדוקה הונחה על מסוע לעבר צניחתו החופשית של הרציונל שלי. אין שום היגיון ברצון של אדם שפוי לקפוץ מגובה 21 אלף רגל (כ־056,3 מטר), וכל אימוני תנוחות הצניחה, תדריכי הבטיחות, סרטוני הווידיאו של אנשים שמחייכים תוך נפילה של 021 קמ"ש – לא יחזירו לזה את ההיגיון. צריך פשוט לשים שלט גדול בכניסה ועליו לכתוב – "אתם משוגעים" ולחסוך לכולנו את הביורוקרטיה הנחמדת שאמורה לגרום לנו להרגיש שמשהו שאנחנו עושים בה, יש בו סדר.
***
הגיעו המדריכים. לא יודע למה אבל עד אותו רגע חשבתי שאני קופץ לבד. נראה לי כמו פעולה אינטימית. אז לא. ראיתם פעם אב טרי מסתובב עם תינוק במנשא בד שקשור לו כמו הנוסע השמיני על החזה? אז ככה. הופיעה מולנו חבורת גברים שיצאו מקטלוג השייטת לשנת 6102. קשוחים עם קול נמוך, טון אסרטיבי, ותשובות מתחמקות - כאלה שהיינו מצביעים להם לראשות הממשלה - והחלו לאמוד בעיניהם אותנו: הנאגלה של 03:21.
הם החלו להתלחש ביניהם ולהעביר עלינו מבטים כמו בוחרים שוער לקבוצה בהפסקת הכדורגל ביסודי. עמדנו מולם שלושה: אני וכל הארוחות שאכלתי בחיי, ועוד שתי בנות 71 וכל הארוחות שלא אכלו מעולם. וכמו ביסודי, כמה מפתיע – נבחרתי אחרון. בחיוך מיואש פנה אליי המדריך השרירי מכולם ואמר: "בחור גדול. אתה איתי". יופי. לא רק שאני קופץ ממטוס, אני קופץ ממטוס מחובר לאדם שחושב שאני שמן. כיף חיים.
***
לבשתי סרבל וחבשתי קסדה. פעם שמעתי סטנדאפיסט אומר שהוא לא מבין למה צנחנים צריכים קסדה. נזכרתי בזה, מילמלתי "שמע ישראל" וצעדתי אל המטוס.
אם ניתן היה להמשיל את המטוס שהטיס אותנו לבעל חיים, אז הוא היה מהחתולים המרוטים האלה שמחכים לך ליד הפח כשאתה בא עם הזבל ולא זזים. בוהים בך במבט של: "אין לי מה להפסיד, אחי".
במטוס אין כיסאות. אין חגורות. אין כלום. רק רצפה, עליה התיישבתי בין רגליו הפשוקות של המדריך המאוכזב, שהביט בעמיתיו מתחברים לקופצות רזות להכעיס שעשו איתם סלפי. ואילו אני והוא, כמו גברים, פשוט שתקנו.
המטוס התחיל בנסיקתו והחל משתעל רעשים מכניים כאלה, כמו שהאוטו שלנו משמיע לפני שהוא שובק בעליות של ים המלח. התפללתי שהוא יתעייף ויחזור על עקבותיו, אבל כצפוי הוא הגיע לגובה הרצוי, הכניס לניוטרל, הרים אמברקס וחנה באוויר. דלת הקפיצה נפתחה. אין דרך חזרה. המדריכים האחרים התקדמו על ישבנם אל הפתח, וכשהגיע תורן, הבחורות האמיצות כמעט שזינקו בשמחה אל האדמה המתקרבת מהר.
הגיע תורי.
אין צדיק ששמו לא הוזכר. בנאמנותם הרבה, נרתמו כולם לעזרתי ברגע הזה. לא לשווא השתטחתי פעם על קברם. המדריך מאחוריי החל לדחוף אותי אל עבר הפתח, וכמה שניסיתי לא הצלחתי לבלום את התקדמות הרובאי 70 שלו. הצנחן־צלם־ב־005 שקל נעמד מחוץ למטוס וסידר את מצלמת הקסדה שלו, אוחז בידו השנייה בחתיכת ידית שהוברגה בשני ברגים.
התיישבתי על הפתח והנחתי על עיניי את המשקפת. רגליי התנדנדו החוצה כמו ילד על כיסא ממש גבוה. סירבתי להביט למטה אבל הבטתי, ומהגובה הזה חיפה נראתה כמו דימונה. המדריך מאחוריי שאל לשלומי והעגל שהייתי חשף שיניים וסימן לו אימוג'י גברי של "הכל מצוין" - השקר הגדול בחיי.
תלוי בין עננים הבטתי נכחי ותמהתי אם ככה מתנהגים אנשים המובלים אל מותם. בעדינות. בלי שום רצון להיאבק. פתאום חשבתי על הילדים שעוד לא עשיתי, על הפסגות שעוד לא כבשתי, על האהבות שעוד לא א... ואז המדריך דחף אותי וקפץ איתי מהמטוס.
ואני צרחתי אמאל'ה.
