לרגע הנוכחי, עם כל הכאן־ועכשיוויות המפוארים שלו, יש רק מתחרה רציני אחד: הרגע שלפני. 'עקרון ההחלפה' משתמשת בידע הזה בהתמדה. ארבעה פרקים לתוך סדרת המתח, שעוקבת אחר מקרה רצח ישן שנפתח מחדש, ועדיין רוב רובה של הדרמה מקופלת, מנוחשת, חומקת ממגע. אחרי ארבע שעות יחד, אנחנו אפילו לא יודעים למה מצאנו את הגיבורים במצב שבו פגשנו אותם. למה קצין המז"פ לשעבר אטלס (ליאור אשכנזי) בחר להפוך להומלס? איך זה שהפרקליטה המתחילה דיתה (ליאת הר לב), שנקלעת למאבק פוליטי בתוך רשויות האכיפה, היא גם כנועה ותלושה כל כך וגם, בו בזמן, עקשנית ואמיצה מספיק להמשיך לחקור למרות שנאסר עליה? אני אפילו לא מדברת על פרטי עלילה משמעותיים, שמחכים להיחשף. בסדר; זו דרמת מתח, אנחנו צריכים להימתח. אוקיי. אבל אחרי ארבעה פרקים עדיין לא לקבל שום רמז לשאלה, מדוע בחר הגיבור שלנו לגור ברחוב? בחירה קשה.
כל זה משאיר אותי מרוצה ומאוכזבת. מרוצה מהעולם שנברא עבורנו, מהבימוי, מהמשחק (אשכנזי, הר לב, מוריס כהן ויתר הקאסט). מאוכזבת כי האחיזה של 'עקרון ההחלפה' לא איתנה דיה. אתה יכול בקלות יחסית להחליק החוצה. היא לא תופסת חזק מספיק. במובן הזה, היא מזכירה את היצירה הקודמת המשותפת של הבמאי עודד דוידוף והיוצר נוח סטולמן — 'תמרות עשן'. את הנופים הפיוטיים של רמת הגולן החליפו מסדרונות המשטרה והפרקליטות, לצד מבנים מוזנחים של שכונות דרום תל־אביב. אבל הצילום נשאר עם אותה איכות שגורמת לך לראות את העולם צלול, עד הקרקעית. ובשתיהן אותה תחושה שהנורמליות, או השלווה, הן ציפוי דק שמתבקע בנקישה. 'תמרות עשן', כמו 'עקרון ההחלפה', רומזות כל העת על משהו אפל שקורה מתחת במסורת 'טווין פיקס'.
ב'תמרות עשן' היה קשה לקבל תשובות. גם אחרי עונה שלמה. גם שם זו הייתה דרמת מתח, שצולמה באופן מרהיב, שוחקה נהדר, והכניסה אותנו לאזור דמדומים צפוני ומלא סודות, אבל הצפייה בה הרגישה כמו ניסיון לתפוס עשן. היא זכורה אצלי כסיפור שסופר בעל כורחו. כאילו מה שהתגלה, התגלה כנגד הרצון להשאיר את הפרטים סתומים. 'עקרון ההחלפה' מעניקה תחושה דומה.
היא גם מציעה, בזכות הבחירה בגיבור הומלס, חקירה נוספת — לתוך העובדה שהמיקום שלנו בעולם נוזלי לחלוטין ועשוי להשתנות ברגע. אני חושדת שהפגם הטרגי של אטלס קשור באמון. הוא תמיד צריך להיות זה שרואה הכל, שיודע. כשזה מתערער, הוא שובר את הכלים. זה קצת דומה לבעיה שלי עם 'עקרון ההחלפה' — היא לא מניחה לנו לחוש שליטה או בטחון אפילו לרגע אחד. והרי בשביל זה יש לנו את החיים עצמם.
