ביולי האחרון, בערב שבת, ארבו מחבלים פלסטינים לבני משפחת מרק על ציר 60, סמוך לבית־חגי, עקפו את רכבם ופתחו לעברם באש כבדה. "שמענו 'בום' ומיד אחר כך מטח של יריות", סיפרו הילדים פדיה ותהילה, שהיו עם הוריהם ברכב. "אמא צעקה 'יורים!' וכולנו התכופפנו. רק אבא המשיך לנסוע כדי להציל אותנו, אבל בתוך כמה שניות הרכב התהפך".
משפחה תחת אש
הרב מיכאל (מיכי) מרק נלכד ברכבו והוצא ממנו ללא דופק ונשימה. חובשי מד"א, בסיוע כוח רפואה של צה"ל, נאלצו לקבוע את מותו בשטח. כדורי הירי פצעו את האם חוי בראשה ובפלג גופה העליון והיא פונתה לבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת. פדיה נפגע קל ואחותו תהילה נפצעה באופן בינוני, אך כבר בתום השבעה שבו שניהם לתפקוד מלא.
מות האב, מנהל הישיבה בעתניאל, ופציעתה הקשה של האם, מנהלת חשבונות ומתרגמת, הותירו עשרה יתומים לבדם. שלומי הבכור, 26, איש קבע, נשוי ליסכה ואב לשניים; שירה, 24, עובדת סוציאלית, נשואה לאמציה ואם לשניים; נתנאל, 23, איש קבע הנשוי לנועה; יהושע, 22, סטודנט לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה; מרים, 18, תלמידה בפנימיית יפתח; אורית, 17, תלמידה באולפנת אבן־שמואל; פדיה, 15, תלמיד בישיבת מקור חיים; תהילה, 14, תלמידה באולפנת אבן־שמואל; והבנות הקטנות רינת בת העשר ואסתר בת השמונה.
מאז, ובמשך שלושה חודשים, מלווה "ידיעות אחרונות" את המשפחה באבלה, בקשייה, בעוצמתה ובלכידותה; במאבקם מעורר ההשראה של הילדים, גדולים כקטנים, לקיים שגרה בנסיבות שהשגרה מהן והלאה.
רינת ואסתר הקטנות ביקשו ללכת לבריכה. זה היה היום האחרון לשבעה, אבל גם השבוע הראשון של החופש הגדול, והקטנות, בעיקר הקטנות, הזכירו לכולם שהחיים נמשכים בחוץ. "ביקשתי מתהילה שתיקח אותן לפארק המים ועשיתי את זה בשמחה", אומר שלומי הבכור. "ביקשתי ממנה להצטרף כדי להשגיח עליהן, אבל בעיקר כדי שגם היא תוכל ליהנות קצת ולשכוח".
לכל השאר יש עבודה לעשות: לטפל באם הפצועה המאושפזת, בסידורי המצבה, באלפי המנחמים המתקשים לעזוב את הבית הגדול בעתניאל. הלילות הראשונים היו קשים ומייסרים, נטולי שינה. אז שכנים טובים הביאו סוסה לחצר, ומאז הילדים, גדולים כקטנים, רוכבים עליה ונרגעים.
"אבא קנה לשלומי סוס לבר־מצווה", אומרת שירה, "כי זה מה שהוא ביקש במתנה. היינו קמים בחמש בבוקר כדי לרכוב עליו, מתקלחים ויוצאים לבית הספר. אחר כך אבא גם בנה לו אורווה מול הבית. אבל כששלומי התחיל ללמוד בישיבה, אמא הרגישה שאמנם יש לה עשרה ילדים בבית, אבל היא כל היום מטפלת בסוס. אז החלטנו למסור אותו ואבא אמר, כשיגיע הזמן, נזמין לכם סוס חדש".
חודש לפני שנהרג התחיל מיכי לדבר עם ילדיו על הקמת חוות סוסים טיפולית בפאתי עתניאל. "היו לו תוכניות כלכליות מפורטות איך לעשות את זה", מחייך יהושע. "הוא קרא לי הביתה ואמר, בוא ננהל את זה ביחד".
"ועל הדרך גם נהיה בעצמנו המטופלים", משלימה מרים.
עכשיו הסוס ישנו אבל ההורים אינם, והכל טרי, מדמם, כואב כל כך. "בימים הראשונים הרופאים אמרו לנו, צריך בכלל לקוות שאמא שלכם תשרוד, שהמצב שלה יתייצב", אומר נתנאל. "אבל ביום הרביעי אמא פקחה עיניים והתעוררה. זה היה נס, כי כשהגעתי לזירת הפיגוע מהחטיבה הצבאית, הרופאים בשטח היו בטוחים שאמא לא תצליח להגיע בחיים לבית החולים".
"הכאפה הכי גדולה, אחרי שבישרו לנו על אבא, הייתה להבין שאמא נפגעה בראש", אומרת שירה. "יש לי בן עם תסמונת נוירולוגית, אני יודעת מה המשמעות של פגיעת ראש. כל הזמן שאלתי את הרופא מה יהיה עם אמא בעתיד, אבל הוא אמר לי, יש דברים הרבה יותר קריטיים עכשיו. תני לה את השבעה להילחם על החיים, ובהמשך אני מבטיח שיהיו ירידות אבל גם עליות".
בתום השבעה יצאה האם מסכנת חיים, אבל לכולם ברור שחייבים להחליט על מבנה ראשוני לחיים החדשים. "ישבנו יחד, ארבעת הילדים הגדולים, וחילקנו בינינו תחומי אחריות", אומרת שירה. "אני ובעלי אמציה לקחנו על עצמנו את הטיפול באחים ובאחיות. עברנו עם שני הילדים שלנו לגור בבית של אבא ואמא כי היה חשוב שהילדים הקטנים יישארו בסביבתם הטבעית. אבל אני איבדתי את הפריבילגיה להיות ילדה ולהישען. אני רק בת 24, ילדה של אבא ואמא, ופתאום המקום שלי נעלם ובמקומו באה אחריות כל כך גדולה".
לכל אחד המשימה שלו, אבל ההתייעצות משותפת. נתנאל אחראי לטיפול באם החולה, יהושע לקח על עצמו את ההפקות המשפחתיות. "שזה אומר לארגן, לסגור ולתווך מפגשים שבועיים, שבתות משותפות וימי הולדת", הוא אומר בכאב. "כי הרגשנו בחוש, שהכוח והנחמה נמצאים דווקא במקומות האלה".
"אני מופקד על הכספים של המשפחה", אומר שלומי. "לא רק היומיום, אלא הביטוח הלאומי, הפיצויים, החסכונות. לא רק החלב והלחם — אלא העתיד של הילדים. אבא מאוד השקיע בעתיד שלנו, ואחת המשימות שלי עכשיו היא להמשיך בזה במקומו".
אתה חושב שזה אפשרי?
"אבא תמיד אמר: הכל אפשרי, גם לקנות סוס. להגיד אצלנו בבית על משהו שהוא לא אפשרי, זה לא תופס".
יומיים לאחר הפיגוע עצרו כוחות הביטחון את מוחמד עמאירה, הנהג שהסיע את המחבל מוחמד פקיה אל המקום שבו פתח ביריות לעבר רכבם של בני משפחת מרק. בעקבות הנהג נלכדו גם שני הסייענים שהסתירו את פקיה לאחר הרצח. שלושה שבועות לאחר מכן, ב־27 ביולי, הצליחו כוחות הביטחון לחסל את המחבל במבצע לילי דרמטי בכפר צוריף.
"מיד למחרת בבוקר הגיעו אלינו נציגי הצבא וסיפרו שהמחבל שביצע את הפיגוע חוסל ומחבל אחר נתפס", אומר פדיה. "אני הרגשתי הקלה גדולה. כל הזמן חשבתי שאם החוליה כבר רצחה בעבר, הרי היא תנסה להמשיך לרצוח, אז כשסיפרו לי שהמחבלים נתפסו, שמחתי שהם כבר לא יוכלו לפגוע בעוד יהודים".
המשפחה לא ידעה מראש על הפעולה המתוכננת. "היה הרבה בכי, אבל גם תחושת הקלה", אומרת אורית. "היה לי מאוד חשוב לדעת שהגיעו אל הרוצח וחיסלו אותו. זו לא נחמה, כי שום דבר לא ינחם על המוות של אבא ועל הפגיעה הקשה באמא, אבל יש תחושה טובה שהמחבל כבר לא מסתובב חופשי ולא יוכל לבצע פיגועים נוספים".
"מצד אחד יש את הפלסטינים שבזמן הפיגוע עצרו בדרך ועזרו לאמא ולילדים", אומר גם יהושע, "ומצד אחר יש את הרוצחים והמחבלים הפלסטינים. אנחנו מכירים תודה ומאוד מעריכים את אלה שעזרו לנו, אבל אנחנו גם יודעים שהם בודדים ושאין להם גב, ושמי שעושה את זה, לא רק שלא משבחים אותו, אלא שהרשות הפלסטינית מתנכלת לו".
נתנאל: "הצטערנו לשמוע שאחד המחבלים היה ממשוחררי עסקת שליט. זה לא הפיגוע הראשון שבו מעורבים מחבלים ששוחררו בחילופי שבויים. אם נמשיך לשחרר מחבלים שישבו בכלא על פגיעה והרג יהודים, ברור שהם ימשיכו לעשות טרור".
סיפרתם לאמא?
"כן".
ואיך היא הגיבה?
"היא שמחה לשמוע".
עד לתפיסת הרוצחים חששו פדיה ותהילה לנסוע לבדם בציר הפיגוע, במקום שבו ראו את אביהם נרצח לנגד עיניהם. "הם היו מוכנים לעבור בדרך הזו רק אם שלומי ונתנאל הצטרפו אליהם", מחדדת מרים. בהמשך ובהדרגה הסתגלו ועכשיו, כשהמעגל נסגר, גם הם התגברו על הפחד. "אבא תמיד אמר שאין מצב שלא ניסע כי אנחנו מפחדים", דומע שלומי. "אמנם היה לו חשוב לנסוע ברכב ממוגן אבנים, אבל הוא מאוד התנגד למיגון ירי וקסדה ואפוד. הוא תמיד אמר, אנחנו נוסעים הביתה. הוא האמין שככל שמעלים את רף המיגון, האינתיפאדה עולה מדרגה. כשמתמגנים נגד אבנים, המחבלים עוברים לירי. מתמגנים נגד ירי, המחבלים עוברים למטענים. אבא אמר, צריך לעשות את ההשתדלות, אבל מיגון הוא לא פתרון אלא פלסטר".
מרים: "וכשעברנו במנהרות, אבא היה עושה לנו בכוונה קולות של מכשפה. כולם באוטו היו מחכים לקטע של הצחוקים".
תהילה: "אבא תמיד אמר: לכל כדור יש כתובת".
חודש חלף והכל כבד יותר, קשה יותר. כואב יותר. "מסוף השבעה לא הצלחתי לישון, בעצם לא הצלחתי לתפקד בכלל", אומר יהושע. "במובן מסוים חייתי בסוג של הזיה. גם לא בכיתי. אפילו לא פעם אחת. רק כשהגענו לקבר של אבא לשלושים, פתאום הרגשתי שנפל לי האסימון. אולי לא השלמה, אבל לפחות קבלה של המציאות החדשה. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי את הנוכחות של אבא. עמדתי על הקבר שלו במשך עשר דקות וכאילו תיקשרתי איתו. והבטחתי לו שנתחיל להסתגל."
ואיך זה בא לידי ביטוי?
"אני וחברה שלי גרים ביפו, המשפחה בעתניאל, אבל עכשיו ברור לי שאני צריך להיות יותר בבית, עם האחים והאחיות שלי. דיברתי עם שירה על המעורבות שלי בבית ובאיזה אופן אני יכול לעזור ולתת את חלקי".
"אני הגבתי בדיוק הפוך מיהושע", אומר נתנאל. "דווקא על הקבר של אבא הבנתי שעדיין לא נפל לי האסימון ושכנראה הוא גם לא ייפול בשבועות הקרובים. אני לא מרגיש שאני עדיין מעכל. אני לא מוכן לקבל שהחיים הקודמים שלי נגמרו. עוד לפני שעלינו לקבר, בשלב ההכנות, מצאתי את עצמי מסתכל לצדדים ומחפש את אבא מתלחשש עם אמא על הסידורים לאזכרה. ובאזכרה ממש יכולתי לשמוע אותו אומר, מה זה השטויות האלה שאתם מדברים עליי, תעבירו נושא. ממש הרגשתי אותו לידי וככה הבנתי שאני לא מבין ולא מוכן לקבל את ההיעדר שלו".
אתם מתכננים לעלות לקברו בהמשך?
"אנחנו מתרכזים עכשיו בחיים", אומרת מרים בשקט. "ואנחנו גם מרגישים שהוא בבית, עוטף ומלטף".
"אני היחיד שלא דתי כמו האחים שלי", אומר יהושע. "ולמרות שיש משהו מאוד יפה במנהגי אבלות, אני לא מרגיש צורך לעשות ככה או אחרת על פי ההלכה. אני מתמודד עם האבל על אבא כל ערב, כשאני מנסה ללכת לישון. לגדל זקן או לא לשמוע מוזיקה? אני לא שם. והאחים והאחיות מקבלים את זה ואוהבים אותי איך שאני. מצד שני, בכל השבתות האחרונות הייתי בבית על כל המשתמע משבת דתית למהדרין. אפילו סיגריות עישנתי בשקט בחוץ".
איך הגיבו הוריך על היציאה בשאלה?
"בתיכון היו לי תקופות של מרד, אבל רק כשהחלטתי באופן בוגר, לפני שנתיים וחצי, לצאת בשאלה, באתי אל אבא ושמתי את הדברים על השולחן. גם כשהייתי דתי, כבר היה לי עגיל באוזן והייתי הרבה פעמים בלי כיפה או ציצית. אולי לכן התגובה של אבא שלי הייתה: 'הייתי מופתע אם היית דתי, הלא אתה חי במציאות אחרת'. מצד אחד הוא מאוד קיבל אותי, ומצד שני גם היינו מתווכחים על דברים שהיו חשובים לו או לי".
תהילה: "אני זוכרת שאבא ואמא היו אומרים ליהושע, אנחנו מקבלים אותך כמו שאתה, אבל אנחנו חושבים אחרת ממך. לפעמים כשהיה ויכוח על משהו דתי, הם גם היו אומרים לו, בוא נחשוב על זה שנייה. וגם אם יהושע לא לגמרי הקשיב, אבא ואמא השתדלו לדבר איתו בשפה שלו".
מרים: "אבא ואמא הכירו את הרגישויות והצרכים של כולנו והייתה להם שפה נפרדת שמתאימה לכל אחד. לאבא גם היה כינוי חיבה לכל אחד מהילדים, ואמא ידעה להכין לכל ילד את האוכל שהוא אוהב. גם אם השעה הייתה מאוחרת, גם אם כולם נכנסו למטבח בבת אחת. היה לה את כל הזמן שבעולם לשמוע מה עובר עלינו. ולזה אני הכי מתגעגעת. לנוכחות שלה בבית, ולהבנה ולרגישות של אבא".
תהילה: "יש ימים שאני ממש לא מכירה את החיים החדשים שלי. שלומי ושירה מנסים לדבר איתנו על מציאות אחרת, מסבירים שצריך להתרגל, אבל לי כל כך מוזר שאמא לא בבית, שאני לא יכולה להתקשר לאבא מתי שאני רוצה, שאין שגרה או סדר יום. האחיות הקטנות משתעממות, מתגעגעות, צריך למצוא להן תעסוקה ולעזור להן".
המצב של האם, אומרים הילדים, ממשיך להיות קשה. היא עדיין מאושפזת בטיפול נמרץ, ניתוח מורכב ממתין לה ואחריו שיקום ממושך. "סיפרנו לה על אבא", אומרת תהילה, "אבל אני לא באמת יודעת מה היא שומעת ומה היא לא רוצה לשמוע. כי לפעמים היא אומרת לנו, תשאלו את אבא, הוא צריך לחזור עוד מעט מהעבודה".
מאז הפיגוע הם לא עוזבים את מיטתה. יושבים לידה ושומרים את שנתה גם בלילות. "בעזרת הדודים והדודות אירגנתי משמרות של נשים שנמצאות עם אמא מסביב לשעון", אומר נתנאל. "ובכל יום אחד הילדים מגיע. אנחנו מספרים לה מה עובר עלינו ונמצאים בקשר עם הרופאים והאחיות. זה לא פשוט. היינו רוצים להיות ליד אמא 24 שעות, כי המצב שלה לא קל. אבל אני בצבא ושירה עם הילדים ושלומי מתרוצץ עם כל הסידורים ויש עוד כל כך הרבה דברים לעשות. אז אני מנסה למצוא את האיזון בין להיות בצבא, בבית החולים, בבית שלי וגם עם האחים והאחיות בבית ההורים. אני הרבה על קו ירושלים־עתניאל. אבל כל שיחה עם אמא היא בעלת משמעות. ולכן המאמץ משתלם".
שגרה זהירה, מהוססת, התגנבה אל הבית. פדיה טיפל בסוסה, תהילה יצאה לפגוש חברות, רינת ואסתר הקטנות בילו בקייטנה של בני הדודים, והגדולים נסעו לבית החולים, ללוות את האם חוי לניתוח ראש מסובך. "הייתה פרוצדורה לא פשוטה, אבל עכשיו אמא מתאוששת", מדווח נתנאל. "ברוך השם, הניתוח הצליח ואמא מתקדמת יפה, ממש מיום ליום".
זה היה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה. "החלטנו לצאת לטיול משפחתי, ממש כמו שעשינו בכל שנה בפסח ובחופש הגדול עם אבא", מחייכת מרים. "היה ברור שעושים את זה, שצריך לעשות את זה, שבמיוחד עכשיו זה נורא חשוב למשפחה. ההחלטה נפלה כבר בסוף השבעה, אבל עדיין היה נכון לחכות לפחות עד השלושים. ובאמת, מיד אחרי העלייה לקבר התחלנו לתכנן ולהתכונן".
סגרו מלון במעלות־תרשיחא והתפנו לארגן את כל השאר. "לפני כל טיול, אבא היה מתכנן את המסלול המפורט וסוגר את כל הפרטים החשובים", אומר יהושע. "הפעם ישבנו כל האחים לתכנן ולהתארגן, וקלטנו שקצת קשה לעשות את זה בלעדיו, כי זה עשרה אחים והרבה פרטים וצריך תיאום וגמישות מיוחדת כדי שכולם יהיו מרוצים. אבא היה עושה את זה יופי, מכיל ומפשר. הפעם לא היה לנו מבוגר אחראי שיסגור את כל הקצוות".
ובכל זאת סיכמו וסגרו ויצאו וטיילו שלושה ימים ולילות, לאורך המפל, באפיקו הרטוב, החלקלק לפרקים, של נחל בצת. והיו גם מסלולי קארטינג והחלקה על הקרח. "זה היה טיול מהנה ואפילו משחרר", אומר פדיה בגילוי לב. "רק הנוכחות והביטחון של אבא לא היו שם. בכל הטיולים אבא היה העוגן הפנימי שלנו. הייתה מין תחושה שאם הוא שם, אז כולם יכולים להירגע פיזית ונפשית מכל הבחינות".
"אבא ואמא היו תמיד מרכז האנרגיה", אומרת תהילה. "ההתלהבות שלהם מכל דבר קטן הייתה סוחפת את כולנו. הם היו ספונטניים וכיפיים ואני הרגשתי שההחלטה לטייל דווקא עכשיו משמחת אותם. אבל למרות שזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת ומלכדת, היא גם הייתה כל כך שונה וכל כך... כואבת".
"בכל שנה בחופשים המשפחתיים, אבא היה לוקח אותי למפלי מים", אומרת רינת. "הוא היה מחזיק אותי בזרם הקר, שלא אחליק ואפול. כשהגענו למפל הקטן בטיול, כל האחים והגיסות התנדבו להחזיק אותי. אבל אני רציתי את אבא. אני כל כך מתגעגעת אליו".
נתנאל: "בסוף הטיול ישבנו במסעדה. זה היה מקום קצת יקר, פנסי כזה, מסעדה שהולכים אליה עם אבא, כי הוא אהב לפנק אותנו. הסתכלתי מסביב וחיפשתי אותו. הוא היה צריך להגיד, תיקחו את חלת הבצלצלים הזו ואת החציל הקלוי הזה. לא יכול להיות שאבא לא יושב בראש השולחן ומזמין את האנטרקוט הכי שווה בתפריט, ומתלהב מהזיקוקים שהמלצר מגיש למישהו שחוגג במקרה יום הולדת בקצה השני של המסעדה. ואיפה אמא שתמיד מזמינה את המנות הצנועות שלה ומחייכת, כל הזמן מחייכת? הם היו אמורים לשבת איתנו שם".
"ואני דווקא הרגשתי שלראשונה מאז הפיגוע יכולה להיות נחמה", אומרת שירה. "ראיתי את הביחד הגדול והמשפחתי הזה, וזה היה כל כך מיוחד. אבל כן, לצד החיבור המשפחתי, היה גם החוסר הגדול. לא הייתה שנייה אחת בטיול שלא חשבתי על אמא ואבא, שלא חיפשתי אותם. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני לא יכולה להתקשר אליהם ולספר מה ראינו ומה צילמנו. בארוחת הבוקר במלון ראיתי את ההרינג בשולחן האוכל והתחלתי לבכות. אבא שלי היה משוגע על הרינג".
החיים נמשכים ומשפחת מרק מנסה לסגל לעצמה סוג של שגרה. "אנחנו צריכים לדאוג שהבית יהיה מסודר ומאורגן, וזה ממש קשה כי היינו מפונקים", מודה אורית.
קיץ עכשיו, וכולם בבית: שני הילדים של שירה ואמציה וששת האחים והאחיות ממרים ומטה. "כשיתחילו הלימודים, חלק יגיעו באמצע השבוע וחלק יחזרו רק לשבת", אומרת שירה. "אבל עכשיו הכל אינטנסיבי, המון המולה ועבודה, אז אני מתארגנת מוקדם. כבר קניתי ספרי לימוד ועטפתי מחברות ונפגשתי עם המורים בבתי הספר ועם המדריכים בישיבות כדי להסביר את המורכבות שבמצב המשפחתי שלנו. צריך להחזיק בראש את כל המסגרות: יסודי, חטיבה, תיכון, פנימייה, ישיבה. הבוקר למשל דיברתי עם העובדת הסוציאלית ועם המחנכת של אסתר. יש קצת חששות. אני מקווה שהימים הראשונים לא יהיו קשים וכואבים מדי".
מרים: "אמא תמיד הייתה בבית. גם כשהיא עבדה בחוץ, היא סידרה את השעות ככה שכשנחזור מבית הספר, היא תחכה לנו עם ארוחה חמה. עכשיו הבית על הרגליים. כולם מתפעלים אותו במקומה. יש אוכל חם וכביסות וניקיונות, הכל מתוקתק — אבל אחרת. הכל שונה: האוכל, הקיפול של הבגד, אפילו הריח".
"אנחנו מתנהלים עם הילדים לטווח הבינוני", אומרת שירה. "בעתיד נצטרך למצוא איזונים מורכבים יותר. כרגע אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה הלאה. אז אני כל הזמן מדגישה, אני אחותכם, אני בקשר עם אמא על כל פיפס קטן, אני מתייעצת ושואלת ופועלת בשליחותה".
ובעלך?
"יש לו את זרימת הלב שמתאימה להתמודדות כזאת".
איפה הכי קשה?
"במקום הפנימי שלי מול האחים והאחיות. אי־אפשר להפוך מאחות לסוג של אמא. אני מרגישה שמשהו בחיים הקודמים נגמר ושהבחירה שלי ושל אמציה, לעזור לאמא לגדל את האחים והאחיות, היא הדבר הנכון בתוך מציאות מעוותת, אבל זו לא באמת בחירה. אתה מנסה לעשות את הדברים באופן כאילו רגיל, אנחנו עובדים על שגרה נורמלית, אבל עמוק בתוך הלב אני צועקת, זה לא נורמלי וגם לא יהיה".
מרים: "שירה מבחינתנו היא הדמות האמהית עכשיו. אני פונה אליה בכל דבר שאני צריכה ורוצה, והיא מבינה ותומכת. אבל אני מתגעגעת לשקט של אמא, ליכולת שלה לענות לכל אחד בנפרד, בלי להתבלבל".
נתנאל: "לאט־לאט מגבשים צורה. יש שגרה של בוקר וצהריים. הילדים הולכים לקייטנות, הגדולים מתכוננים לשנת הלימודים. ארוחת ערב מוגשת בזמן. אנחנו מרגישים שחוזרים טיפה למתכונת של בית, גם אם במובנים רבים הוא לא יהיה לעולם הבית של פעם".
שירה: "יש הרבה שיח בינינו. אבא האמין בדיבור. הוא תמיד אמר, כל עוד אין דיבור, אתה לא אמור לנחש מה השני מרגיש. אז אני מדברת ומקשיבה למה שהאחים שלי אומרים, וגם אם דעתי שונה, אני ישנה על זה ואז אני יכולה לראות דברים מנקודת מבט אחרת. לפעמים זה מאיר זוויות מפתיעות. למרות שאני בן אדם דעתן, מצאתי את עצמי לאחרונה עוצרת הרבה פעמים ואומרת, אולי אני טועה, אולי האחר צודק".
מה מחזק אותך?
"המון דברים, אבל הרגע הכי מרגש היה כשבתוך כל התוהו ובוהו, אמא תפסה לי את היד ואמרה, הדבר שהכי מרגיע אותי, שירה, שאת בבית עם הילדים. לא הייתי בוחרת באף אחד אחר לתפקיד הזה. אני מזכירה לעצמי את המשפט הזה יום־יום".
להודות על מה שיש
כמו נס קטן, כמו צעד אחד במסע אלף הצעדים, ב־25 באוגוסט חוי חזרה הביתה. הרופאים אמרו שהיא יכולה להמשיך שם את ההחלמה ולצאת מדי יום לטיפולים התכופים ולשיקום. אבל אם שואלים את הילדים, הם יאמרו: ידענו שאמא פשוט הייתה צריכה לחזור הביתה כדי להחלים באמת.
"זה היה לא צפוי וכל כך מפתיע", דומעת שירה. "היו נסיבות רפואיות שגרמו לזה שהיא תחזור, אבל לנו היה ברור שזה בגלל שהמקום הטבעי שלה הוא פה, לידנו, איתנו. ובאמת, ברגע שהיא הגיעה הביתה, אבן ירדה לנו מהלב. ממש הרגשנו שסוף־סוף אפשר להתחיל לבנות את המשפחה מחדש. אז קישטנו את הבית בבלונים וכולנו ישבנו איתה על הספה, בכינו והתחבקנו".
"אנחנו עדיין בתחילת הדרך", אומר שלומי. "צריך להסיע את אמא לבית החולים, להיות איתה כל הזמן, להסתגל למורכבות של הפציעה. אבל אנחנו מודים על מה שיש. אנחנו כל כך שמחים בנוכחות שלה בבית".
"אמא מתאוששת לאט. זה לא שהיא חזרה והכל בסדר", מחדד יהושע. "המצב שלה הוא כמו ריקוד סלואו, שני צעדים קדימה, צעד אחורה. זה קשה, כי אמא בבית אבל לא כמו שאמא הייתה בבית בעבר. זו התמודדות לא פשוטה במצב עדין ומורכב".
ובכל זאת, כולם עם הפנים קדימה. "אמא שלנו מדהימה", אומרת שירה. "בכל יום מחדש אנחנו נפעמים מכוחות הנפש שלה ומהדרישות שלה מעצמה. היא מאמינה שהיא תבריא לגמרי. בזכותה, כולנו מאמינים בזה".
שישה מילדי משפחת מרק חוזרים היום למסגרות הלימוד ועולים כיתה בצל האובדן. "המחשבה שאלך לאולפנה ואבא לא ילווה אותי לשם פשוט הזויה", אומרת אורית. "בכל שנה הוא היה מגיע לבקר, מביא לי אוכל, ממתקים, הפתעות. ההבנה שהפעם זה לא יקרה, שלא יהיה למי לחכות, מפחידה אותי לא פחות מהידיעה שאני אחזור בסופי השבוע והוא כבר לא יחכה לי בבית".
"זה יום משמעותי שמעורבים בו התרגשות, שמחה וכאב", אומרת שירה. "שנה חדשה מדגישה את החסר, אבל מביאה גם ברכה ושגרה. למרות מה שקרה לנו, העולם ממשיך לחיות בחוץ".
חודש אלול בישיבות, וכבר מתחילים לדבר על החגים. "ראש השנה מתקרב", אומר פדיה בעצב. "בכל שנה בזמן הזה כבר הייתי מחכה לו, כי החגים אצלנו בבית היו האירוע המרכזי של השנה. השנה אני ממש לא חושב על החגים. איזו צורה תהיה לראש השנה בלי אבא?"
"אנחנו מתכוננים נפשית למשבר החגים", אומר שלומי. "אנחנו לא כל כך נותנים למחשבות להיכנס לנו לראש, אבל אי־אפשר לסלק אותן לאורך זמן. החגים היו הדבר הכי אהוב על אבא. כשהגיע ראש השנה, אבא היה אומר, זה החג הכי חשוב והכי אהוב עליי, וכשהוא עבר והגיע סוכות, אבא היה מתלהב ואומר, לא, בעצם זה החג הכי אהוב עליי, וככה עם הושענא רבה ועם שמחת תורה. כמה שאני מנסה, אני לא מסוגל לתאר את החגים בלי התפילות של אבא, בלי תקיעות השופר שלו, בלי הנוכחות שלו בסוכה. הוא היה בונה אותה עם הילדים והנכדים מיד במוצאי יום כיפור, ואחר כך יוצא איתנו לשוק מאה שערים כדי לקנות לכולם את ארבעת המינים. הוא היה מסתובב שם שעות בהתלהבות אדירה. בוחן, בודק, מתפעל מכל אתרוג ומכל לולב".
והשנה?
"אני אקח את האחים והילדים שלי ונסתובב ונבחר לנו ארבעה מינים כמו שאבא היה עושה ונמשיך את המסורת במקומו. ובליל התקדש החג נשב בסוכה ונלמד ונשחק עם הילדים כמו שהוא היה עושה בכל שנה. וננסה בכל הכוח לשמוח בסוכה בלעדיו".
השבתות, אומרים הילדים, הן תזכורות קטנות וכואבות לחגים הממשמשים ובאים. "הכי קשה לי בשבת", אומרת מרים. "כי פעם זה היה הזמן הכי משפחתי שלנו. אבא היה מברך אותנו ואמא למדה תורה עם אבא וכולם היו משחקים יחד, מדברים, צוחקים. היום השבתות שלנו עצובות. בשבתות האחרונות שלומי עושה את הקידוש במקום אבא ומברך על החלות, ושירה מדליקה את הנרות ומברכת אותנו. בכלל, שלומי תפס את המקום של אבא מבחינת הדאגה לנו. אנחנו רואים בו דמות משמעותית. הוא בא הביתה ומחבק ומתעניין ודואג לנו, במיוחד לאחרונה, כשרינת ואסתר מתחילות לדבר יותר על אבא ואמא ולבכות".
שירה: "בזמן האחרון הכל מתחיל לצוף. אנחנו מדברים עם הקטנות כל ערב לפני השינה. אנחנו כותבים זיכרונות לאבא במחברת ומחבקים את אמא. ההתמודדות לא קלה. ילדים יודעים להגיד בשפה מיוחדת כמה קשה וכואב. אז אני עושה מה שאני חושבת שהכי נכון בשבילן, בהמון רבדים, ואחר כך אני יושבת עם עצמי ומנסה לעכל את הדברים".
ואת מצליחה בזה?
"אני לא יודעת. אנשים מבחוץ אומרים שאני מתמודדת, אבל אני מרגישה את החסר של אבא בבית בכל רגע. אני פורצת בבכי בלי קשר לכלום, אני לא מסוגלת לשאת את הגעגועים. היום יצאתי מהעבודה ופשוט חייגתי אליו. מצד שני, אני מרגישה שהוא מילא אותי בכל כך הרבה אנרגיות ושקיבלתי ממנו כוחות להתמודד. זו ערבוביה: חסר לצד עוצמה".
"אני מוצא את עצמי כותב לאבא הודעות בנייד", מודה נתנאל. "עד הפיגוע, כל דבר שהייתי עושה, זה היה טלפון לאבא. הוא הלך איתי יד ביד. אנחנו מסיימים בנייה של בית בעתניאל ואני חושב, עוד מעט אבא יבוא לסגור עם הקבלן, להציע איזה תנור לקנות. אני שוכח שהוא איננו ושצריך להסתדר לבד. עוד מעט אני משתחרר מהצבא, ואיפה הוא שיעזור לי להחליט אם להמשיך לישיבה או לאוניברסיטה? אז אני נעזר באשתי נועה ובביחד של המשפחה. אנחנו נותנים כוחות אחד לשני, בדיוק כמו שאבא ואמא חינכו אותנו. אנחנו משתמשים בארגז הכלים שהם הכינו מראש. אין יום שבו אנחנו לא מדברים אחד עם השני. אנחנו יודעים איפה כל אחד נמצא ומה הוא מתכנן לעשות. ויש המון שיח והכלה והתחשבות".
"אני מרגיש כאילו הזמן התחדד", אומר שלומי. "כי כל אחד חווה את האבל בדרך אחרת, וכדי לעזור לכולם, חייבים כל הזמן לבוא אחד לקראת השני, לוותר על דברים חשובים, לבלוע צפרדעים. כשסיקרו את ההלוויה בטלוויזיה, מישהו כתב: 'כולם היו בניו'. אבל כל ילד במשפחה שלנו הוא מישהו אחר ונפרד שמתמודד בצורה מאוד אישית.
"ואמא נאבקת. אנחנו כל כך צריכים אותה עכשיו, ודווקא עכשיו היא צריכה אותנו. אז אני אומר לעצמי, שלומי, תהיה חזק, תתגבר. יגיע גם הזמן שלך. הרי לכל אחד יש את הלילה שלו עם המיטה והחדר. הדבר הכי חשוב כרגע זה לשמור על הביחד. זה הגיבוי והבכי והנחמה. זה הכוח שלנו". •
פדיה: "ראש השנה מתקרב. בכל שנה בזמן הזה כבר הייתי מחכה לו, כי החגים אצלנו בבית היו האירוע המרכזי של השנה. אבל השנה אני ממש לא חושב על החגים. איזו צורה תהיה לראש השנה בלי אבא?"
