כמעט שנה טובה

מוזיקה

פאר טסי אמנם לא מצא את 'דרך השלום' 2, אבל זה לא אומר שמאגר הלהיטים הישראלי לא התחדש בכמה שלאגרים שהפכו את המדינה. שני הז'אנרים הבולטים של השנה שעברה - המוזיקה המזרחית וההיפ־הופ - המשיכו לתת עבודה ואף לשוב ולמצוא דרכים לשתף פעולה, בין אם באופן קבוע (סטטיק ובן־אל תבורי) או אד־הוק ('שרוטים' של סאבלימינל מארח את עדן גבאי). הרוק המקומי עדיין משקיף מהשוליים, אבל הרעיש במיוחד השנה בזכות שורה של אלבומים מעולים כמו אלה של שלום גד, רם אוריון, שלומי ברכה, חיה מילר, אביגיל קובארי, דוד לביא ועוד.

סלסולים / סטטיק ובן־אל

תזכורת: המצרך העיקרי של פופ הוא נעורים - ומי שמעקם את האף, כנראה עבר לצד השני. 'סלסולים', כמו גם 'כביש החוף', 'ברבי' ושאר להיטי הצמד, הוא רגע של חיוך קיצי, כל הדרך לוויקנד בתל־אביב. אסקפיזם הכרחי, טהור (אם מותר עוד להגיד "אסקפיזם"), במציאות ישראלית די מחורבנת. זהו פופ מזרחי לאללה, כלומר, מיקס ג'מייקה־טורקיה־רד־בול, סקסי, אופנתי ומרהיב כמו התספורת הזו, גלאח בצדדים, כרבולת אפרוח באמצע. ואם הבנות מגיעות - והן מגיעות - באמת לא צריך יותר. אחי, תשים בריפיט.

עדן בן-זקן

תאמין לי / עדן בן זקן

בהתחלה אמרו שעדן בן זקן תישכח דקה אחרי ההפסד לרוז פוסטאנס ב'אקס פקטור'. אחר כך נטען שאין מצב שמשני להיטים ('מנגינה' ו'מלכת השושנים') תצא התחרות הכי משמעותית שהייתה לשרית חדד בעשור האחרון. והשנה כבר נדמה שכולם מבינים: בן זקן מביאה למיינסטרים משהו שבאמת היה חסר לו - פופ מזרחי צעיר, רענן ומלא בקסם מתפרץ. בדיוק כמו 'תאמין לי'. תאמינו לנו.

דודו טסה

הגולה / דודו טסה

נמאס לדודו טסה שקוראים לו "אינדי מזרחי". אפילו מאיימים לסלק אותו מהעדה, בגלל כל הפרויקטים האיכותיים האלה שלו - הוא שר בערבית, וזה נורא אשכנזי, מסתבר. אז על הדרך הוא הוציא פצצת וינטג' מזרחי, שבמקור אפילו לא נועדה עבורו. 'הגולה' הוא לא רק השיר הכי סוחף של השנה, טסה בכלל לא מתקוטט עם להיטי הסבבה והחוף התורנים. הגיטרה היפהפייה, הכינורות הנמרחים והלב הקרוע מטיסים אותו, ואותנו, אל תור הזהב של הז'אנר, געגוע לימים היפים ההם, שבעצם אף פעם לא ראינו.

חנן בן ארי

החיים שלנו תותים / חנן בן ארי

המצב מדכא, אלים, נפיץ, נצלני, גזעני ונואש - אבל "אין לנו זכות בכלל להתלונן" כי "החיים שלנו תותים". ברור? חנן בן ארי - מוזיקאי מוכשר שייתכן שנידון להיקבר, לצד פאר טסי, תחת הצלחתו חסרת הפרופורציות של להיטו הגדול - הביא לישראל השנה את דף המסרים של הציונות הדתית־מתנחלית בעידן נתניהו־בנט; מצבנו נפלא אם רק תאמינו בזה, תעצמו עיניים חזק ותפסיקו לנסות להרגיש, לראות נכוחה, למחות או אפילו, רחמנא ליצלן, לשנות ולפעול למען מציאות טובה יותר. לצד "אין לנו איביזה, אין הרבה בוויזה, אבל יש את הבריזה" של סטטיק ובן־אל, 'תותים' היה השנה הסמן הימני של זריית החול בעיניים של עצמנו, והיורש העברי הראוי ל-Don't Worry Be Happy הנורא של עידן רייגן.

קיץ / אביאור מלסה

המוסד המפואר שנקרא "שיר קיץ" הוזנח כאן במשך שנים. כמה חיכינו ללהיט פשוט, קליל וחמוד על חול וים שיהפוך את יולי־אוגוסט לקצת יותר נסבלים. אפשר לחשוב, מה כבר ביקשנו? ואז בא חייל בסדיר בשם אביאור מלסה עם 'קיץ' וקריאת ה"ווהו" המידבקת שלו והפך לשובר השרב הרשמי של ישראל. עכשיו נשאר לו להרביץ בלדת חורף כמו שצריך והוא מסודר לכל השנה.

סאבלימינל

שרוטים / סאבלימינל

זו הנוסחה שדרכה כבש סאבלימינל מחדש את מעמדו בצמרת המיינסטרים הישראלי: טקסט יאיר לפידי למהדרין על כמה מסובך לחיות פה, אבל אין כמו העם הזה וכמה טוב שהוא כזה; קליפ פשטני שיש בו גם ביקיני וגם הנחת תפילין; והיפ־הופ רך מתובל בפזמון מזרחי ענוג. כמה פשוט, ככה יעיל: 'שרוטים' זכה למיליוני צפיות ביוטיוב, אינספור השמעות ברדיו ולביצוע בעצרת התמיכה באלאור אזריה. הצל יכול רק לקנא.

פרגולה / אביתר בנאי

אם כבר להיקלע לסערה, אז לזאת שמתחוללת בראשו של אביתר בנאי. 'פרגולה', מתוך אלבום חדש שייצא בשנה הבאה, היה כרטיס לגולדן רינג הפנימי של המוזיקאי הכל כך חכם הזה. הקליפ שביים דורון צברי - בסגנון 'מחוברים' כמובן - רק העמיק את תחושת האינטימיות של הטקסט, שעוסק במאבק של אדם מאמין ואיש משפחה בכבלים שהוא עצמם אסר על עצמו. "יש לי מה להפסיד", שר בנאי, אבל בינתיים הוא לא ממש מפסיק לנצח.   

אליעד נחום

אור / אליעד

אליעד נחום כבר היה ילד־כוכב ואז חיכה עוד כמה שנים טובות עד שיגלו אותו מחדש. הפעם, הוא לא נתן למומנטום שצבר בשנה שעברה ליפול לו מהידיים. 'אור', שיצא כבר באוגוסט 2015, פתח את קמפיין האלבום השני שלו ונתן את האות ל־12 החודשים הבאים שבהם הוכח סופית: 'סימן' ו'מתוק כשמרלי' לא היו הבלחות בודדות, ההצלחה שלו אינה מקרית ולפרק האיחוד של 'שמש' - ואתם יודעים שזה יקרה יום אחד - הוא יגיע כמנצח.

מגדלים / אסף אמדורסקי

כשאסף אמדורסקי רותם את האינטואיציה המוזיקלית שלו לטובת מחאה חברתית־כלכלית, ולא להופעות מדירות נשים, מתקבל המנון חריף. 'מגדלים', מתוך האלבום 'פה', רושף אש כלפי כרישי נדל"ן ואנשים שמסריחים מרוב כסף, אבל לא מתבכיין. להפך. המקצב אופטימי, מלא חדווה ועזוז לפי המוטו של השיר: "אצלנו במרתף טווים זהב מקש". וכמו תמיד, בכספת של אמדורסקי עדיין אפשר למצוא ים של אוצרות.

שיר בנאלי / ברי סחרוף

'ליקוטים', האלבום שברי סחרוף הוציא השנה, לא גרר את ההתפעלות המסורתית שהיוצר רגיל אליה. לא בגלל שהוא לא טוב, אלא כי זה ברי סחרוף והרף נמצא איפשהו בין מאדים לוונוס. 'שיר בנאלי', הבולט בשירי האלבום, הוא דוגמה למה שנדמה כי סחרוף עושה כבר מתוך שינה, עם ידיים קשורות מאחורי הגב ורגליים בתנוחת הלוטוס: פאנק־סרף־מזרחי קליט וכובש, עם טקסט נהדר של אברהם חלפי וההגשה הנינוחה והכה אצילית של מי שהוא עדיין המלך המכהן של הרוק הישראלי.

טלוויזיה

זו לא הייתה שנה שתעשיית הטלוויזיה תרצה לזכור. בערוץ 2, למרות הקאמבק של 'הישרדות' והיסטריית שי חי ב'האח הגדול', מותגי הריאליטי הגדולים נשחקו והניסוי שנקרא 'המשימה: אמזונס' התרסק לרסיסי רסיסים; הפריים־טיים של ערוץ 10 הוא בעיקר שמועה; ערוץ 1 נכתש בזמן שעתיד תאגיד השידור לוט בערפל; ובכבלים ובלוויין לא נרשם קונצנזוס נוסח 'פאודה' או 'זגורי אימפריה'. ובכל זאת הטלוויזיה הישראלית המשיכה לספק רגעים נהדרים: מהעונה השנייה והמופלאה של 'שטיסל' ועד הימור על יצירות ביכורים מרעננות כמו 'האחיות המוצלחות שלי' ו'מטומטמת', מהמתח האפקטיבי של 'כפולים' ועד הכאפה לפרצוף של 'התסריטאי'. אם זה היבול של שנה בינונית יחסית, אפשר להישאר אופטימיים.

ארץ נהדרת

ארץ נהדרת

גם תחת לחץ כלכלי וציפיות בלתי אפשריות, מפלגת האופוזיציה היחידה בישראל המשיכה לנגוס בעוצמה וביעילות בישבנו של השלטון. לצד כמה מערכונים אקטואליים בלתי נשכחים - אנחנו עדיין המומים מאמנון לוי נתלה על ברכיה של מירי רגב - 'ארץ' הוסיפה לרזומה שתי יצירות מופת: 'כמעט שבת שלום', שהחלה כפינה ב'חותרים למגע' הרדיופונית והתגלגלה לממדי סנסציה לאומית ועלילות העירייה המושחתת של רמת הוד, הפיקציה הכי דוקומנטרית ששודרה פה (ולא, לא שכחנו את דדי דדון, פשוט קפצו לחטיבת המוזיקה).

התסריטאי

התסריטאי

הסדרה הכי טובה שלא ראיתם. כי אנחנו לא רואים מדי יום, את הערבי השקוף, הנורמלי, שנראה כמונו ומנסה לחיות איתנו, הרחק מהדיווחים ההיסטריים בחדשות, והסטריאוטיפ שמנציחים כאלה שמבקשים לשפוך דלק על המדורה. יוסף סוויד הנהדר ביצירת מופת, לא פחות, של סייד קשוע, המבוססת על חייו, ששודרה בערוץ 1 ואז הוחבאה בליל שישי של ערוץ 2. לא עוד צחוקים וניסיונות להתחבב של אמג'ד מ'עבודה ערבית'. סתם משבר חיים בורגני של איש משפחה, משכיל בן 40, בשכונה ירושלמית. בלי מסרים זועקים, בלי הפי־אנד, בלי פואנטה. רק מבט קטן למצלמה, שקורע את הלב.

אסף הראל

לילה טוב עם אסף הראל

במסגרת ניסיונותיה לעשות יותר עם פחות, הטלוויזיה הישראלית חזרה אל הלייט־נייט הזול והנוח. בסצנה הצפופה שנוצרה כמעט בבת אחת, הקול העצמאי והמקורי של אסף הראל בערוץ 10 הצליח לבלוט (לפחות מרגע שהוא מצא אותו, כי ההתחלה הייתה לא משהו בלשון המעטה). המהומות שעוררו כמה מהמונולוגים שלו הראו כיצד, למעשה, כל כך מעטים מעזים להסתכן ולגעת בעצבים החשופים של המציאות הישראלית. אבל הראל ואיתו גם צוות קומיקאים צעירים ורעבים, לא ויתרו ועשו בכלום כסף הומור בועט ומאתגר. דיר באלאק לא תהיה עונה שנייה.

כפולים

סצנות אקשן בעברית שלא מביכות אנשים שראו פעם סצנת אקשן שאינה בעברית - מדהים כמה נדירה הייתה הסחורה הזו עד לא מזמן. 'בני ערובה' סיפקה את זה, 'פאודה' הצטיינה בזה והשנה 'כפולים' נכנסה למועדון. מתח־אקשן אפקטיבי, בלי הנחות. סדרה טובה גם במונחים של אנשים שסופגים את מבול הטלוויזיה שנוחת עלינו מהעולם. תנו לנו אחת כזאת כל שנה ואנחנו מוכנים לספוג שעות של יהודה לוי כסוכן מוסד.

מהפכה במטבח

אם שפים הם הרוקסטארים החדשים, מתישהו הם היו חייבים להגיע לגיל 27. אז לא נרשמו התאבדויות, אבל בהחלט נפילות כואבות. מיכל אנסקי התרסקה. רושפלד איבד את כל המסעדות שלו. וזה רק ב'מאסטר שף'. מהצד השני, המתחרה הגדול מ'משחקי השף' המוצלחת, אסף גרניט, הפך השנה למטאור של הז'אנר. וכמו שעלה, ככה נשרף במבול האייטמים והפרסומות. הסנונית שהתחילה את זה הייתה 'מהפכה במטבח', תוכנית צנועה של מספר פרקים, שהתגלתה כביס מנצח. גרניט הקפיא במבט, צרח, חיבק, והתגלה כדמות טלוויזיונית מעולה. חברו לזה פורמט מנצח וקיבלתם מנת דגל של זכיינית. עכשיו תשמרו עליה, גם דברים טעימים קשה לאכול בכמויות.

האחיות המוצלחות שלי

האחיות המוצלחות שלי

הקומדיה של yes שהפליקה לנו בתחת ולא התקשרה יותר, מאת גלית חוגי ונועה ארנברג. שלוש אחיות (בגילומן של טס השילוני, דנה אברהם סמו ונלי תגר) מבלגנות את חייהן לאורך עונה שלמה של כישלונות קטנים וויכוחי ענק, ותוך כדי כך הן מצליחות לפרוץ כמה מהחומות המאובנות של השידור הישראלי. אחותן לדרך של 'בנות' ו'ברוד סיטי', 'האחיות' הביאה את הפתיחות, התעוזה והיעדר הכיוון שמאפיין דור של נשים צעירות שמסתובב בינינו במכנסיים קצרים מדי ורוצה להבין איך לנהל את העולם. תכלס, צודקות.

צל של אמת

'צל של אמת' בערוץ 8 עוררה לרגע את התחושה שהנה, בית המשפט העליון מתכנס ומשנה את הכרעתו על סמך ממצאי סדרה. פרקליטות המדינה איבדה את העשתונות. ארבעת פרקי 'צל של אמת' צללו לתוך תיק רצח תאיר ראדה, אחת הפרשיות המסתוריות וטורדות המנוחה שידענו. התחקיר המרשים של יותם גנדלמן, ארי פינס והמפיקה מיקה תימור הציע כיוון חדש לפתרון חידת הרצח, הפך את כולנו בבינג' של סוף שבוע למומחים פליליים ופרט על מיתר קונספירטיבי רגיש. מהמקרים שבהם נדמה לך שמה שקורה על המסך עומד לגלוש החוצה, לשטוף את הרחובות. יחד עם 'מגש הכסף' החשובה, גם היא בערוץ 8, הן סימנו את עליית כוחו של הדוקומנטריסט כמי שיכול וצריך לייצר גלי הדף ציבוריים.

קולנוע

קשה קצת לזכור את זה - כשמירי רגב חוטפת (שוב) את הבמה בפרסי אופיר - אבל תעשיית הקולנוע המקומית מייצרת גם סרטים טובים ולא רק שערוריות. השנה שחלפה הבליטה בעיקר יצירות דוקומנטריות שהצליחו לשבור קופות, בזמן שבחו"ל זה נחשב לז'אנר איזוטרי לאניני טעם. אגב, את 'פוטו פרג'' ו'המתנחלים' אפשר עדיין לתפוס באולמות. השנה גם שמענו קצת יותר ערבית בדולבי, מזוכה האופיר 'סופת חול' ועד הסרט הפוליטי־מוזיקלי 'ג'אנקשן 48' שהביא את השחקן־תסריטאי־ראפר תאמר נפאר להפוך את מחמוד דרוויש לשם מוכר בכל בית.

מיסטר גאגא + מי יאהב אותי עכשיו 

בתוך ממלכת הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, האחים תומר וברק הימן הם מבצר. צמד שעובד לגמרי לבד ובקצב מסחרר. השנה הם שיחררו לא להיט תיעודי אחד, אלא שניים. לצד 'מיסטר גאגא' ו־110 אלף צופיו שהפכו אותו למעשה לדוקומנטרי הישראלי הנצפה בכל הזמנים אחרי 'ואלס עם באשיר', אם מחשיבים אותו ככזה. וכמעט מיד לאחר מכן, קיבלנו את הדוקומנטרי המשפחתי המתוק 'מי יאהב אותי עכשיו' שהביא גם הוא רבבות צופים. לא רע לסרט שהוא למעשה פרק מורחב של סדרה מערוץ 8.

פרינסס שואו

פרינסס שואו

הלאה הכיבוש, קדימה לרקוד ולשיר. לקהל שנהר לסרט על מחול מודרני נפתח התיאבון גם למוזיקה אלטרנטיבית שנוצרת באמצעות סימפולים ביוטיוב. המעשייה המקסימה 'פרינסס שואו' של עידו הר על זמרת אנונימית לחלוטין עם לב ענק והאחווה שנוצרה בינה לבין המוזיקאי הישראלי הביישן קותימן שגאל את הקול העצום שלה, כבשה את הקהל. קו־קו.

היורד למעלה

בין שלל סרטים ישראלים עלילתיים שלא ממש קלעו בחורף שעבר, יש בכל זאת פנינה אחת שהפכה לאירוע הארט־האוס הקולנועי של השנה. סרט הבכורה של אלעד קידן, מעין קומדיה אבסורדית ומינורית על אדם אחד שעולה במדרגות של חיפה (אורי קלאוזנר) והשני שיורד (איתי טיראן), הוא סרט כל כך ישראלי וחיפאי מצד אחד וכל כך אסטרונאוטי ומוזר מצד שני, שאפשר רק להצטער שיותר אנשים לא צפו בו. אה, וסוף־סוף מישהו הצליח לרתום את כישוריו הכבירים של טיראן לקולנוע, רק כדי שקלאוזנר יתעלה עליו. נהדר.

אבוללה

המאמץ הכי אינטנסיבי וקשה במסגרת החיזור אחר קהלים חדשים לקולנוע המקומי הוא הניסיון לכבוש את ליבם של הילדים. הרוב לא מספקים את הסחורה ('האוצר מעבר לנהר', מישהו?) ודווקא האנדרדוג יצא גדול. יוני גבע, במאי צעיר עם חיבה לספילברג, הביא את אי־טי ארצה עם סרט הפנטזיה הירושלמי הקסום 'אבוללה' ו־150 אלף צופים אמרו לו תודה. ותודה גם מאיתנו - המפלצת אבוללה מפצפצת תירוצים מסוג 'בארץ אי־אפשר לעשות אפקטים כמו שצריך' לחתיכות.

שבוע ויום

כמעט שכחנו כמה טוב יודעים לעשות כאן סרטים כאלה: קומדיה משפחתית חמוצה־מתוקה. אל סיפור המסגרת הכה מוכר על זוג הורים שמאבדים את ילדם המבוגר הוסיף הבמאי המתחיל אסף פולונסקי גם לא מעט קנביס איכותי ונתן לשי אביבי, יבגניה דודינה ותומר קפון (זוכה פרס אופיר לשחקן המשנה) לעלות לנו לראש. להיט אינדי ישראלי.

סופת חול

רגע לפני שהסופה מירי רגב לקחה הכל, הייתה גם את סופת החול של הבמאית הטרייה עילית זקצר, שקצרה שישה פרסים, וסותרת הרבה מהלהג של השרה רגב על סקטורים מודרים. במובנים רבים, 'סופת חול' מייצג את האופן שבו הקולנוע הישראלי רוצה לראות את עצמו: גן עדן לפלורליזם וריבוי קולות וסיפורים שהיום־יום הישראלי דורס. סרט על הדיכוי של נשים בדואיות, שעשתה במאית יהודייה אבל אין בו אף מילה בעברית, מצליח בחו"ל בלי להזכיר את הסכסוך ומתדלק את התקווה הנכספת לאוסקר.

עוד כותרות

נתניהו נגד התאגיד החדש

אופס, התפלק לי תאגיד. התבטאותו השערורייתית של נתניהו ("מצטער על הקמת התאגיד, זה חמק לי בצוק איתן") לצד התבטאותה הצפויה של מירי רגב ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?") הדגימו השנה את תפיסתה הקומוניסטית כמעט של מפלגת השלטון לגבי התקשורת וחופש הביטוי בישראל - וחשפו את צרות האופקים המסתתרת מאחורי הדיבורים הריקים על פלורליזם וריבוי קולות. הכוונה היא תמיד לקול אחד; קול הבריטון הזחוח של ראש הממשלה, מחזיק תיק התקשורת, בעל השליטה הישירה או העקיפה באינספור ערוצי שידור וכלי תקשורת בישראל ומי שפינה השנה עשרות שעות עבודה יקרות לטובת ההצגה הכי חשאית בעיר: "תדרוך" מערכות חדשות לבחירתו.

שימי תבורי ויהודית באומן

כולם בוחשים בתבורי'ס

איזו החמצה. רק לחשוב שהסדרה 'התבורי'ס' שודרה כאן ב־2010, עידן שבו המשפחה טרם נולדה כאייטם רכילותי רלוונטי. השנה האחרונה סיפקה עונה שנייה - שמעולם לא צולמה אבל שודרה בלייב והייתה כל מה שהראשונה מעולם לא חלמה להיות, עם תועפות של אהבה, מין, כסף, האשמות הדדיות, וכפי שהתרגלנו לאהוב - הרבה יותר מדי אנשים ששמם מסתיים ב"אל".

בין סיפור אהבתם הכמעט לגיטימית של שימי תבורי ויהודית באומן, לבין האשמות הבנים בניצול ואפילו תרגיל עוקץ אפשרי, הצליחה משפחת תבורי לברוא את עצמה מחדש כמוג'ו העיתונאי של חיים אתגר וכגומי לעיסה רכילותי שאיתו ניתן לגוון בימים שדודו אהרון ואמא שלו נחים (ע"ע).

איבגי מואשם

אחרי שש נשים שהתלוננו, מעצר בית, הודעה על פרישה מהתיאטרון ומטלוויזיה וכתם בל־יימחה על קריירה מפוארת, פרשת האשמתו של משה איבגי בהטרדות מיניות היא המסמר דה־ז'ור בארונה של ההתנהלות המאצ'ואיסטית הישראלית הנושנה. ודווקא את איבגי - אולי גדול שחקני ישראל אי פעם - איש לא עידכן, לכאורה, שכללי המשחק השתנו. ומתברר שרבים ידעו ושתקו, וגרוע מזה: העדיפו לטאטא מתחת לשטיח החרישי שבקומת ההנהלה. לא עוד. עם כל ההלם שבאירוע העגום הזה, פרשת איבגי היא חיסון נוסף שההתנהלות הישראלית - בכל מקום עבודה, בכל דרגת פרסום והצלחה - הייתה צריכה לקבל ישר לווריד.

בר רפאלי

רפאלי ובניה

אין כמו שגרה מבורכת; גם תשע"ו הייתה השנה של בר רפאלי. משקיפה על המוני בית ישראל ממרומי כרזת הפרסומת הקבועה שלה באיילון כדיקטטורית לוהטת, רפאלי סיפקה מלוא חופניים סחורה: התחתנה, הרתה, ילדה, נחשדה בהעלמות, נחקרה ואפילו שיגרה אח ואב לכותרות, שניהם כחשודים בהסתבכויות שונות. לקינוח היא מכרה לקסטרו את משקפי השמש הסיניים שלה תמורת ערימת כסף בגובה של הר גריזים.

הייתם מצפים שמתישהו יימאס לנו, או לכם, או למישהו, מבר רפאלי. אז הייתם. במציאות ישראלית מיוזעת, יגעה ומלחמתית, רפאלי היא התבלין הסודי; לא חשוב מה היא עושה/ אומרת/ מצטלמת/ מכחישה, כל יום עבודה ולוחמה שגרתי כאן הופך טוב יותר כשהיא בתוכו.

קומיקאים, הם בכל מקום

שמתם לב שהטלוויזיה נבלעה השנה בידי סטנדאפיסטים? ב'גב האומה', בתוכניות הלייט־נייט, בניסיון המכורכם של מיקי גבע לעשות מוקומנטרי ובניסיון היעיל של אדיר מילר לארח כמה שיותר חברים מהתחום כדי לשדרג את 'צומת מילר'. שיירת הסטנדאפיסטים נמשכה עד לתוכנית החדשה של רשף לוי, שבה, ובכן, מתארחים סטנדאפיסטים. מצאנו סטנדאפיסטים אפילו בסיכום האקטואליה היומי של גיא זוהר, שהפך את פינת 'המועדון' למגרש ההגיגים של דור מצחיקנים צעיר. כך הושלמה השתלטות עוינת על משבצת 'הפרופסיה הטלוויזיונית של השנה', כשהיא זורקת את הדוגמגיש לכלבים.

פרץ לכלא?

בניגוד למה שמספרים לכם, הקרב האמיתי הוא לא בין מזרחים לאשכנזים, אלא בין המעט שיש להם, לרוב שלא יכולים. על הרקע הזה יש לקרוא את "פרשת" העלמות המס של קובי פרץ ומשה פרץ. לא פרשה ולא נעליים, סתם עוד פרקטיקה מקובלת כאן, של אנשים שעושים הרבה כסף - ובניגוד לעובד עם התלוש וניכוי המס הכפוי, פשוט מתחזרים. שום קשר למוצא המזרחי או לקיסריה (לפרטים נוספים: בר רפאלי). הפערים הצורמים ביניהם (לפי שעה) בענישה, הם שיעור נוסף על מה שכסף, ושירותים משפטיים, יכול לקנות. אין לכם? אכלתם אותה שנית.

פרשת רביניאן

נפתלי בנט בשבתו כשר חינוך וצנזור מטעם עצמו, אישר את פסילת ספרה של דורית רביניאן 'גדר חיה' המתאר, בין השאר, רומן אהבה בין פלסטיני ליהודייה. משפרצה סערה הוא הבהיר כי העילה לפסילה הוא לא הפחד האובססיבי של הממסד הישראלי מפני התבוללות אלא הצגתו של צה"ל כאכזר. לרביניאן זה סידר יח"צ חלומי לצד מתקפת רשת כעורה ולבנט עוד הישג מפוקפק ברשימה הולכת ומתארכת: מדיניות נחושה של כפיית ערכים אורתודוקסיים, שכתוב ספרי האזרחות, וביטול תוכנית 'האחר הוא אני', שביקשה ללחום בגזענות. נוסיף עוד קיסם למדורה.

ספורט בתשלום

אין צורך בפרסומת חופרת כדי לקבוע: ספורט הוא מוצר צריכה בסיסי. ואם הוא לא מגיע לכמה שיותר אנשים, הוא גם ייאבד את מקור הכוח שלו - העם. למרבה הצער, זהו בדיוק הכיוון שאליו צועדים שידורי הספורט: האולימפיאדה, ליגת־העל בכדורגל וליגת־העל בכדורסל לא משודרים בערוצים פתוחים. גם לא ממש באינטרנט. ומי שבכל זאת אוחז בממיר מתאים, צריך לשלם סכום נוסף כדי לקבל את השידורים ב־HD. ומי שדופקים אותו בשידורי הספורט, כבר לא יכול להיגמל מזה גם בתחומים אחרים של החיים.

סערת אורשר

עד יולי האחרון זכרו רוב הישראלים את גידי אורשר בעיקר כבחור החביב מ'זהו זה' והאיש עם הסולם מגלי צה"ל. הפוסטים שפירסם גרפו בדרך כלל לייקים בודדים. אבל אז הפציץ מבקר הקולנוע של גל"צ סטטוס על מזרחים ורגלי ארנבת והמתין לנס. הוא קרה. תוך כמה דקות כל המדינה ידעה מיהו גידי אורשר. פוליטיקאים צעקו, גל"צ השעתה ואורשר כמובן התנצל וחזר חלילה. 10 בסולם קאמבק.

גל גדות סופרסטאר

דמיינו את עצמכם בהוליווד. שטיחים אדומים, צוותי פפראצי ממתינים לבדל חיוך שלכם, סביבכם פמליה שנעה לכל מקום. על הבמה מחכה לכם בן אפלק. בחנויות כבר יש חולצות עם דמותכם, גם בובות ופוסטרים. בערב אתם מוזמנים לפלרטט עם קונאן או'בראיין ואלן דג'נרס. למחרת אתם על טיסה ללונדון, לפרמיירה נוספת. לפחות שני סרטים גדולים שלכם נכנסו לשלבי עשייה מתקדמים. אתם הכוכבת הישראלית שהגיעה הכי רחוק בהוליווד. עכשיו תפקחו את העיניים בבקשה ותראו את גל גדות. זהו.

פסקול התקופה

דדי דדון

שירי דאחקה

איך אמר מרשל מקלוהן הישראלי? הדאחקה היא המסר. חלפו הימים שבהם יכלו אסי וגורי הצעירים להציג את עצמם כקוקו וסטיב, מבצעי הלהיט 'פקח אני פורק סחורה', ולהיחשב לאקט קומי; בעידן שבו סטטיק ובן־אל תבורי הם העילית המוזיקלית והטקסטואלית של ההתכה הים־תיכונית־פופית ומשם זה כל הדרך למטה עד ל'מסיבה בחיפה', הופעתו של דדי (אסי) דדון כפארודיה היא הפוך־על־הפוך; הלהיט הגדול של דדון, 'מתוקה מהחיים', הוא מוצר איכותי יותר ומגוחך פחות מהמקור ולכן ברור למה הושמע בלי סוף ברדיו, בקניון וברודוס. גם 'עור ברווז' של בכירי 'ערוץ הכיבוד' מדגים שהפער בין המציאות לפארודיה חדל השנה מלהתקיים בפועל. החיים שלנו דאחקה.

נועה קירל

עדי ביטי נגד נועה קירל

תיסלם נגד בנזין, ירדנה נגד עפרה, משינה נגד אתניקס וכעת - קבלו את הטוענת לכתר היריבות המוזיקלית הגדולה של זמננו: שתי נערות בנות 15 שמתכתשות על הזכות לעשות פופ בינוני לילדים בני 7 באמצעות קליפים פרובוקטיביים ועקיצות הדדיות, להנאתם של המבוגרים שעושים מזה כסף (תשאירו משהו לפסיכולוגים שלהן, זה לא עסק זול). האם משהו מזה ייזכר בעוד חמש, עשר או 15 שנה? הצחקתם את הסנאפצ'ט שלנו.

סיה

קיץ משוגע בלייב

שמינית הכוס הריקה: ביונסה לא באה. אבל כל שאר הגביע התמלא השנה בשפע שגרם לראשי תנועת ה־BDS ליילל לווטרס בסקייפ כמו כלבות קטנות. בריאן וילסון עשה את 'פט סאונדס', קווין ואדם למברט עשו שירה בציבור ל־60 אלף איש, אליס קופר עשה פרצופים, אלטון ג'ון עשה אלטון ג'ון, סנטנה כישף, די אנטוורד הגיעו לראשונה וטיים אימפלה הרעישו עולמות לעשרת אלפים היפסטרים. בכלל זה היה קיץ של אהבה לחובבי אינדי/אלטרנטיב: דמיאן ג'וראדו, ריל אסטייט ורעידת האדמה בת שלוש וחצי השעות של הבריאן ג'ונסטאון מסקר, למשל. בונוס השנה: שלושה גאוני סטנד־אפ - סיינפלד, לואי סי־קיי וג'ים ג'פריס. ניג'וס השנה: תביעה מגוחכת נגד סיה שלא באה לעבודה עם מגבת וסינגולדה.

אפל מיוזיק כאן

ישראל כל כך חזקה בהורדות פיראטיות, שליד התמונה של הרצל כחוזה המדינה צריך לשים גם איור של קפטן הוק. אבל התירוצים הולכים ואוזלים: השנה התחברנו למאה ה־21 עם הגעתו של שירות הסטרימינג המוזיקלי המעולה אפל מיוזיק (גם נטפליקס תקעה כאן דגל). הדיל מאוד ברור: מנוי חודשי, זול, 19.90, כל השירים בעולם בלחיצת כפתור, באיכות טובה, עם ממשק נוח לתפעול, פלייליסטים מעולים מן המוכן, בלי לבזבז מקום איחסון יקר בנייד ובלי וירוסים ומחלות שמסתובבים בטורנטים. בעוד חמש שנים הטקסט הזה ייראה כמו הידיעה שבישרה על יוטיוב. כל מה שקרה עד עכשיו כבר לא רלוונטי.

שוברי מסך

הסרטון של כולנו

שימו בצד את כל אלבומי השנה, פרסי אופיר, מחזות מצליחים, ספרים בראש טבלת רבי המכר, ואפילו מיליוני השמעות ביוטיוב. אירוע התרבות הכי משמעותי, של השנה לפחות, הוא סרטון קצר מלב חברון ובמרכזו גיבור־על: אלאור אזריה. מה שהתחיל בתור סרט של 'בצלם', ומשמש בסיס לכתב אישום חמור, הופך לתנועת מחאה אדירה שמפרקת את צה"ל, ואת החברה הישראלית כולה, מבפנים. האם אנחנו באמת רוצים לדעת מה קורה שם? האם אנחנו מאמינים במגבלות על הכוח? והאם אזריה הוא חייל שסרח? על פי הציבור הזועם, התשובה המדהדת היא "לא".

שי חי

שי חי מתפוצץ

למה בעצם שלא נגיד לכולם את כל האמת בפרצוף כל הזמן? השאלה המטופשת הזאת הפכה למרכז הכובד האתי והמוסרי של עונת 'האח הגדול' האחרונה, בחסות סיפור אהבתם פורצת הגבולות של המשתתף שי חי והאח יורם זק עצמו, שהעמיד עונה שלמה על דמות אחת שליהוקה בעייתי מלכתחילה - טעות של טירוני ריאליטי. כצפוי, זה נפל לזק ולקשת על הראש - אבל גם לנו; במשך כמעט שבוע נדרשנו לפרשת הבעיטה של שי חי במיצג הקרטון המטופש של המשתתפת אור סיונוב ולמשמעויותיו התרבותיות, המורליות והלאומיות של האקט. שורה תחתונה: אה... על מה דיברנו? לא חשוב.

הפקח ג'ינו והנערים בכנרת

מחזה אימים, קומדיה של טעויות, סאטירה חברתית וכתב אישום פוליטי: אין ז'אנר דרמטי שלא סופק לנו בראיון הקצר, בן כמה דקות, של רפי רשף בערוץ 10 עם פקח רשות הכנרת פנחס ג'ינו. רשף ניסה לראיין את ג'ינו על המאמץ המתמשך לשמור על חופי הכנרת נקיים, אבל חבורה של בני עשרה פלשה למסך סביב ג'ינו. הם עשו פרצופים, שרו 'אל אל ישראל' והתנהגו בוולגריות מהממת חושים. תיעוד חי של הלך הרוח הישראלי במירעו - כוחני, חסר כבוד לזולת, מזלזל - ושל  הציניות תאבת הקליקים של התקשורת. מצקצקים וסופרים לייקים.

סנאף פיגועים

והמטחנה עובדת. עוד דקירה, ועוד נטרול, ועוד סרטון ויראלי, במבזק המיוחד, ואז במהדורת הערב, ואז לסיכום במהדורות חצות, ואז לצפייה מחודשת במהדורת הבוקר, כי איך אפשר לשכשך את הביסקוויט בקפה בלי קצת "אללה הוא אכבר!" ו"תוריד אותו! תוריד אותו!", ועוד דקירה, ועוד נטרול, ועוד אנשים צורחים. ומפה לשם מתבררת המשמעות של לטמון ראש בחול, ו"לנהל את הסכסוך" לנצח: זה הסכסוך שמנהל אותנו. אומה שלמה בהיסטריה, מחפשת נקמה, אפילו כבר זכינו בפרס אופיר עם 'מוות בבאר־שבע'. טעות בלינץ'? מה לעשות: כשכורתים עצים, נופלים שחורים.

קרין גורן והשיימינג

כמו עוגה שקרסה לתוך עצמה, כך נחתה על ראשנו 'בייק אוף' ושאלה איך עדיף למות: מכמויות הסוכר שנערמו שם או מעוצמות הסטרס שכרוכות בהכנת קינוחים? ואיכשהו, למרות המתח והדריכות, 'בייק אוף' עוררה בעיקר תחושת טרחנות. למעשה, הדבר הכי מעניין שקרה סביבה התרחש מחוץ לתוכנית: אחרי הבכורה נפוצו ברשתות החברתיות התייחסויות לממדיה של השופטת קרין גורן, אישה שהחזירה לשולחן את מנת הנדיבות. לעגו לגזרה שלה, שלא מתיישרת לפי הקוד הצנום המקובל אצל נשים על המסך. השיימינג, כמובן, לא הגיע אל שופטים גדולים אחרים כמו יונתן רושפלד ומושיק רוט. אלה מסוג השוטים שנשמרים לנשים בלבד. באה גורן, בזקה על המביישים אבקת סוכר, והלכה להוציא עוד רב־מכר מטורף.

רוני דניאל נשבר

מילא לוקאץ', ערד ניר ושאר הרכיכות של חדשות 2. אבל רוני דניאל נסדק בשידור ומודיע שהוא לא כל כך רוצה שילדיו יחיו בישראל? רוני דניאל מזהה תהליכים? זו הייתה סערה כמעט מושלמת, כולל הקלישאה של אודי סגל "אין לנו ארץ אחרת", והעצבים שחטף דניאל על אמנון אברמוביץ' שזילזל לכאורה בדברים שאמר "בדם ליבי". ועכשיו גם דניאל לא ימני מספיק לישראל החדשה, שלא תירגע עד שאורן חזן יצטרף לפאנל המסתייד של 'אולפן שישי'. הפאנל הזה, אגב, סיפק לפחות קלאסיקה נוספת אחת השנה: אהוד יערי מכנה את דנה ויס, שהעזה לדבר בביטחוניסטית שוטפת "יאכנע" והופך לסמל של יותר מדי התייחסויות מיזוגיניות או מזלזלות לנשים באולפנים השונים, לרבות הספורט. השנה היא 2016 , אהוד, וזהו תרגיל בהתעוררות.

דודו אהרון והשדים

פרס הפרשייה שעשתה הכי הרבה רעש, ביחס לעובדה שמדובר בריב עם אמא, הולך השנה, כמובן, לדואט של דודו וציפורה אהרון. נדמה שבמשך חודשים עודכנו, וחזרנו ועודכנו, בכל ניואנס והתפתחות בסאגה סביב בחירת ליבו. בשיא פורסם בתוכנית של גיא פינס קטע מתוך טקס מסתורי בהובלת רב, שנועד או לא נועד לסילוק כישוף מהבית של ציפורה. בכל סיבוב הרוחות סערו מחדש, מיקרופונים טולטלו, ההמון בחר צד, טיקבק פנינים ואף אחד לא עצר לשאול מה לעזאזל קורה כאן. ידענו שזה רע לחגוג על צרות של אחרים אבל היה קשה להתנגד לזה, מפני שלסיפור הייתה איכות מהפנטת של סיוט, ובו אמא עושה בושות מול כל הכיתה, רק בחיים האמיתיים, ומול כל עם ישראל. ככה נשמעת מפלצת התהילה.

עינב שיף, רענן שקד, יהודה נוריאל, בנימין טוביאס, רז שכניק, רונה קופרבוים, רביב גולן ורועי פודים