בבוקרו של יום אחד, לפני כמה עשרות שנים, נכנסתי לחנות ברחוב נווה שאנן בתל־אביב ובחרתי זוג נעליים. המוכר הבחין בכך שאני מתלבט אם לרכוש אותן והציע לי הנחה: “אמכור לך אותן ב־80 לירות במקום 100”, אמר. החלטתי להמר: 20% הנחה זה לא מספיק, מגיעה לי הנחה גדולה יותר מפני “שפתחתי לך את היום”, השבתי. הוא מיד התעשת ו”הגדיל” את ההנחה: “80 לירות במקום 200”, אמר.
20% הנחה? מתברר שאפשר יותר. אבל כשמפקיעים מחיר, גם 20% הופכים לסכום נכבד. כצרכן מגיע לי מחיר הוגן מראש, אבל 20% הנחה זו “טובה” שהמוכר עושה לי ומצפה לתודתי על נדיבותו. אותה הנחה היא הדרך שבה מוכר הנעליים מושך אותי לרכוש את מרכולתו. 20% הנחה היא גם הדרך שבה הממשלה מנסה להנציח את הצבעת הציבור עבורה כתמורה על ההנחה שקיבל.
כך, למשל, הפחדתנו המוגזמת מחמאסטן ביהודה ושומרון היא הפקעת מחיר, וההגנה כביכול מפניה על ידי “מר ביטחון” היא ההנחה. אבל לנו “זה עולה יותר” גם אחריה.
כשמחיר הדמים עולה משום שהממשלה מסרבת ללכת לפתרון הסכסוך, הצלחותיו של נתניהו בטיפול בטרור הסכינאים, שמורידות את “המחיר” במעט – זו אותה הנחה של 20%. כשנתניהו מסרב לדון עם אבו־מאזן על הסדר, אך מברכו לשלום (אמנם כמי שכפאו שד) בהלווייתו של שמעון פרס ומציג את עצמו כפתוח למפגש – זו הנחה של 20%. כשנתניהו, בסירובו להתוות פתרון ולחתור אליו, מסכן את קבלתנו בקרב העמים ואת יכולת ההתמודדות שלנו בכלכלה העולמית, ובה בעת נושא באו”ם נאום חסר תכלית שבו הוא מבקר את העולם רק כדי למצב את עצמו בעינינו כמגננו - זו הנחה של 20%.
כששר האוצר כחלון ממשיך לקבוע את המחיר של דירה צנועה לזוג צעיר על מיליון שקלים – כאשר אילו ויתר על הכנסת האוצר ממחיר הקרקע היה יכול לחתוך את המחיר לחצי – ומציע הנחה במסגרת ”מחיר למשתכן”, זו הנחה של 20%. אין לו ברירה, כי האשליה שנתניהו מייצר כמגן היחיד מפני חמאסטן יוצרת מחיר מופקע לתקציב הביטחון שכחלון חייב לאשר ולהעביר, ואין דרך מלבד הפקעת מחיר. כדי לשמור על המצביעים מוצעים 20% הנחה למשתכן.
כשנתניהו מאפשר לחבריו לחוקק חוקים נגד שוויון לאזרחים הערבים ונציגיהם, ובה בעת מבטיח מיליארדים לפיתוח במגזר תוך התניות שלא יחייבו אותו לממש את הבטחתו, זו הנחה של 20%. כשמירי רגב מורידה את ההקצבות לתרבות, אך מוצאת דרך מוחצנת לתמוך בסוגה אחת הקורצת למצביעיה, זו הנחה של 20%.
לא רק הממשלה אימצה את דרך ההנחה הפיקטיבית הזו. כשמפלגת שמאל־מרכז דוגלת במדינה יהודית־דמוקרטית – משמע יהודית עם שוויון בין אזרחיה היהודים והערבים – אך משנה את שמה ל”מחנה הציוני”, מה שמדיר את ערביי ישראל משותפות עימה, ומסרבת לתמוך במאבקם הצודק לשוויון, למשל באי־גינוי החוק שנועד להדיח חברי כנסת ערבים, זו הנחת 20% לבוחרים היהודים שהיא מנסה למשוך. מאידך, הרשימה המשותפת הערבית מציעה הנחה של 20% לבוחריה כשהיא אינה מאחדת כוחות עם תומכי הדמוקרטיה והשוויון בשכנוע רוב יהודי רחב שיש עתיד ריאלי לחיים יחד ומציעה כתחליף את זיכרון הנכבה.
האם נוכל למצוא דרך לשתף, במחיר הוגן, עם זולתנו את דעותינו ואת הקשב שלנו, כדי שנוכל להבין האחד את השני, ללא ההנחה של 20% על המחיר שהפקענו כדי להפחיד אותו? √
