הנישואים והגירושים של מוני וסיגל / זוגות־זוגות הכניס אותם נח לתיבה בפקודת האלוהים. לפעמים זוגות־זוגות השיא אותנו, ולפעמים זוגות־זוגות גירש אותנו מגן העדן של הנישואים כשזה נתגלה כמפוקפק ושקרי. ואם זוגות־זוגות, אז עד עכשיו לא נרגעו הרוחות בחבר'ה שלנו שנחלקו בין הבראדיולוגים לאנג'לינאיות, ובמיוחד בין מוני לסיגל.
אבל בואו נתחיל בזה שכל מי שחי בין חברים שרובם נשואים מכיר היטב את שני המשפטים הבאים, הסותרים זה את זה. הראשון מגדיר זוגות מוצלחים והוא נאמר בערבי שישי במרפסת לעיני הזוג הנדון והולך ככה: "מוני וסיגל הם זוג מדהים (בשלב זה הם מחזיקים ידיים ומסמיקים), בחיים לא ראינו אותם רבים זה עם זה (מהנהנים בראשם) והם יחיו יחד לנצח".
ואחרי המשפט המסרס הזה (בעיקר לאוזני שאר הזוגות, החשים שהם לא מגיעים לרמתם של מוני וסיגל) ובהמשך להתחלה האופטימית הזו, מגיע הטוויסט בעלילה, עם הופעת פיסת הרכילות הראשונה על אותם מוני וסיגל מופלאים, שהחליטו במפתיע להתגרש. "מוני וסיגל? וואלה? לא הייתי מאמין. הם היו הרי אות ומופת לזוגיות".
ואז, בדיוק על אותה מרפסת (רק בגשם), מתחיל תהליך ההספד של החבר'ה את הזוג האולטימטיבי במשפטים דוחים, כגון "הכל היה שם מזויף. הוא בגד בה עם כל הפקידות במשרד, והיא התאהבה במורה ליוגה שלה".
והמסקנה הבנאלית הראשונה מהסיפור הבנאלי הזה? שאף אחד לא יודע כלום על המתרחש בחדר המיטות של מי שנראה הכי קרוב אליו. שבראד ואנג'לינה הם רק סימפטום שהרעיד את העולם הזוגי ושכל זוגיות משולה למאמץ לעמוד על רגל אחת ביוגה (תנוחת העץ).
כלומר? חייבים להביט אל מטרה באופק כדי להתייצב, אבל בהחלט מובן שאחרי זמן מה אתה מתמוטט כמו מגדל קלפים על המזרן.
תחושות אותנטיות / העולם היה פעם תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. אחר כך יצר אלוהים הבודד (אולי כהשתקפות לעצמו) את השטנץ הזוגי. כלומר, את אדם וחוה והנחש. את מרילין מונרו, ג'ון קנדי ואשתו ג'קלין מהשלישייה הידועה בבית הלבן. את אליזבת טיילור היפה שגירשה איזה שבעה בעלים ואת קלינטון ופרשת המאהבת שלו. ולבסוף בדור הזה את בראד פיט (פיתה) ואנג'לינה ג'ולי שהתחתנו, אימצו, חצו נמלי תעופה כשילדיהם מכל המינים והסוגים מתנהלים אחריהם בשיירה ושימשו דוגמה לשיא הזוגיות וההורות האלטרנטיבית.
בראד ואנג'לינה הפיצו בעולם תחושות של אותנטיות. הוא נראה כמו החיה הרעה מטרויה שהתבייתה, והיא נודעה כבעלת עקרונות, רזתה, הורידה את הציצים, יצאה למסעות הצלה באפריקה, ובכל שבועיים שמענו על ילד נוסף שאימצו. אישית דמיינתי את ביתם (אחוזתם) כשהוא מלא בילדים מצייצים וצועקים: אבא בראד. והכוונה לא הייתה לאבא לחם.
זוגות נמל תעופה / ואפרופו נמלי תעופה. שם, תחת הדמעה הקלופה, הצלופה, תמיד הייתי (ועודני) מביט בהשתאות במה שאני מכנה זוגות נמל תעופה, שגוררים את עצמם ואת מזוודותיהם.
חייב להסביר: נכון שבפריחת הזוגיות, כל זוג נוסע לבד ולא מוכן לערב אף זוג אחר בנסיעות שלו? אבל לאט־לאט, עם נסיגת הזוגיות (והחניכיים), כשמופיעים סדקים ביחסי הזוג, כלומר שיעמום קולוסאלי ובעיקר הררי כעס, או אז הופכים הטיולים הזוגיים למסעות של ארבעה, שישה ואפילו יותר. כלומר, זוגות־זוגות שממתינים בסבלנות זה לזה בכניסה לדיוטי פרי. ואודרוב – לתאילנד בתחושה שהביחד הגדול הזה יחפה על הלחוד הקטן שבזוגיות.
הקראש / לא. לא. אל ייאוש. לא הכל רע כל כך בזוגיות העולמית והפרטית. רוב בני האדם מאמינים בה ועדיין מתחתנים בטקסים המולתיים עם תזמורות מסלסלות. וכן, יש בינינו מאות ואלפי זוגות, שאפילו מצאו את שביל האהבה בין לריב, להשלים ולהתפשר ומעידים על עצמם שאולי הקראש הראשון, כלומר ההתאהבות, חלף, אבל הם נשארו חברים עם הזמן. ומתי זה מתמוטט? רק כשמישהו מהזוג מתגעגע לפתע לקראש הראשון.
ג'וני החברה הכי טובה / אישית נתקפתי עצבות מינימלית כשבראד ואנג'לינה התחילו להתקוטט בפומבי. ואפילו לא התבאסתי כשאנג'לינה העדיפה על פניי כנחמה את החברה הטובה שלה, ג'וני דפ.
ובראד? מה יש לי להגיד עליו? הוא לא השחקן הכי אהוב עליי בעולם. בינו לבין ג'ורג' קלוני, אני מעדיף את דנזל וושינגטון, שאין לי שמץ מושג על הזוגיות שלו. זו האמת.
אבל רוצים לדעת מה קרה למוני וסיגל?
אז מוני נכנס לאמוק. אחר כך נסע לבדו לחודש לסרי־לנקה ואחר כך הצטרפה אליו אחת מהפקידות שלו. וכשסיגל והמורה שלה ליוגה טסו להודו לפגוש את איינגר, מורה היוגה האגדי (שבינתיים נפטר), החל התהליך הבלתי נמנע של חשיפת ערוות הזוגיות הדפוקה שלהם.
הם השמיצו אחד את השני, רבו על כסף, עזבו את חבורת ליל שישי ושבת (החבורה עצמה התפלגה לאלה שהיו בעדם ונגדם), ורצח הזוגיות הטהורה הושלם כשנכנסו, עטורים במשקפי שמש, לרבנות וירדו במדרגות שלה (אם באמת יש שם מדרגות) כעוסים ובלי נשיקת פרידה.
שתי טיפות לוודי / אם החיים הם צילום פרוע של רגשות, אז איך מצלמים רגש מלא? כנראה בתמונות של חיבוקים ובסלפים מרגשים מההימלאיה. ואיך מצלמים גירושים? בלי פלאש. פשוט תמונת חושך.
אז בחושך הזה חלף הזמן על מוני וסיגל, ואחר כך החל להידלק אור כשמוני שלנו התחתן עם קוסמטיקאית שפגש באחד ממסעותיו בדיוטי־פרי, וסיגל חיה כיום בהרמוניה (אני נזהר מלשפוט) עם בן זוג ממושקף ומצחיק, שדומה שתי טיפות לוודי אלן.
והילדים? כן. הכי סיפור זה הילדים. אז הם קיבלו את זה קשה בהתחלה (למוני וסיגל היו יחד ארבעה ילדים). הצעיר אפילו האשים את עצמו בפרידה. אבל לאט־לאט החלה התייצבות בתפקודים האישיים והמשפחתיים.
באחד מנמלי התעופה / אנג'לינה עוד מעט תהיה מותרת לכל אדם ובראד יהיה גבר סקסי, יהיר ופנוי. וכולנו נשכח את סיפור אהבתם, כמו ששכחנו את סיפור אהבתם של אניטה וחואן מהשיר ההוא של נתן יונתן ונחצ'ה.
ורק מרחוק, כשתיראה כל שיירת הילדים הבראד פיטים והאנג'לינה ג'ולים כשהיא מתנהלת באחד מנמלי התעופה, תיזכר סיגל (שחזרה לחבר'ה) בטראומת הגירושים שעברה ותגיד בעצבות: "מה שהיה הכי קשה בגירושים זה ההבנה שזה נגמר, טקס הגירוש ברבנות, ההשפלה, הדחייה, תחושת הכישלון, ההצדקות, הריבים, הסובבים ובעיקר הסידורים עם הילדים".
ואחר כך תחייך (כי ביסודה סיגל הייתה תמיד חייכנית, צינית ומתוקה) ותאמר: "יודעים על מי הכי התאבלתי? על התמונה הלא־מקורית של הילד הבוכה, שהוא משום מה זכה בה בחלוקת הרכוש. על זה אני לא אסלח לו לעולם, לחרא הקטן הזה".
