ברוכים הבאים לקומדיה הישראלית של שנות ה־70. גם בעלילה וגם בסגנון. למראה סרטם הראשון של הבמאים בן בכר ואיציק קריחלי, נדמה שהקולנוע הישראלי לא התקדם בחמשת העשורים האחרונים. 'הלהקה האחרונה בלבנון' מתרחש במחוזות הפארסה של במאים כבועז דוידזון ומנחם גולן. בהיעדר מבנה יציב, הוא מזכיר בצורתו הסהרורית את 'גבעת חלפון אינה עונה', אבל בלי המצבים האבסורדיים ובלי ההומור של הגששים.
הסיפור מתרחש על רקע היציאה הפתאומית של צה"ל מלבנון. שלושה חברי להקה, שנקראו להופיע ברצועת הביטחון, מתעוררים בבוקר לבנוני ומגלים שכל היחידה נטשה את הבסיס והותירה אותם מאחור. איך ולמה וכמה יתברר במהלך התסריט הפתלתל. אבל בינתיים עליהם להתמודד עם חיילי חיזבאללה מטומטמים, עם כפריים מקומיים מתוסכלים ועם סא"ל בצה"ל (איציק קריחלי) שהוא אלוף מבריחי הסמים מלבנון. כן, צבא ההגנה לישראל נראה רע מאוד בסרט, למרות שמשרד התרבות סייע כספית בהפקה.
אי־אפשר לחוש אמפתיה לאף אחד משלושת גיבורי הסרט. כולם מתנהגים כאהבלים. טיפשים אמורים להצחיק בקומדיה, אבל הם צריכים טיפת אנושיות כדי לרכוש את אהדת הצופים. לצחוק איתם ולא עליהם. אחרת לא אכפת לך מהם. מה גם שהם לא מפסיקים לצעוק, לכעוס ולהתקוטט לאורך הסרט.
עופר חיון משחק בתום חינני את שלומי המוזיקאי, היותר מחובר למציאות מבין השלושה. עפר שכטר משקיע אנרגיות מעל ומעבר במאמץ פיזי ונפשי לגלם את קובי התחמן כמניאק חמום מוח. בעוד אורי לייזרוביץ' מעורר רחמים כאסף הסטלן, שלא חדל לקטר ולהתבכיין. אין לו אפילו משפט אחד בסרט שיסביר למה קצינת מצ"ח (דניאל גל) דלוקה עליו. הדמויות העלובות שלא מתפתחות בעלילה המקרטעת, הבדיחות שלא מצחיקות והבימוי חסר המעוף, המחמיץ את הפוטנציאל הסוריאליסטי הקיים בתסריט - עושים את הקומדיה לשממה פתטית.
