הסיפור היהודי מתחיל בהליכה, או ליתר דיוק - בעזיבה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית, יב, א'). בחירתו של אלוהים באברהם, שאז עדיין נקרא אברם, מותנית בנכונותו לעזוב ולהתנתק מהשורשים שמהם צמח וגדל — ארץ, מולדת ובית אבא. הוא צריך לקבל על עצמו את המעמד של אברהם העברי שבו, כפי שנאמר במדרש בראשית רבה, "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". מורשת אברהם היא ביצירת אומה שהינה "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט').
זהות בכלל, וזהות לאומית בפרט, מושתתת על מרכיב של ייחודיות שמבחין בין בעל זהות אחת לאחרת. כל זהות הינה פרטיקולרית מעצם יסודה. השאלה בנוגע לזהות יהודית היא אם היא דורשת אחרוּת בלבד. במילים אחרות, אם היא דורשת עזיבה ואפילו התנתקות מן העולם הסובב אותה.
נראה שפרשתנו מציבה שתי תשובות שונות בתכלית הגלומות בתשובה אחת: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג'). תהליך ההבדלה מן העולם הוא הבסיס לקשר החדש שאלוהים רוקם עם אברהם, קשר שיביא לאברהם ויבטיח לצאצאיו את ברכת ה'. מצד אחד, התורה אומרת שהתוצאה של ברכה זו היא שפע שממנו יתברכו האחרים: "והיה ברכה", "ונברכו בך". ברית האלוהים עם אומה אחת אמנם תיטיב עימה, אך אין זו מטרתה הבלעדית. אברהם וזרעו יהיו גם צינור שדרכו ברכת ה' תהיה לנחלת העולם כולו.
אלא שממֶסר אוניברסלי זה התורה ממשיכה ומושכת את ידה: "אברך מברכך ומקללך אאור". העולם אכן יזכה בברכת ה', אך גם בקללתו, וזאת לא בהתאם לצדקת העמים האחרים ודבקותם בה', כי אם בהתאם ליחסם לאברהם ולעמו. אם חז"ל טבעו את האמרה "אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד", פרשתנו טובעת את העיקרון שאין לקב"ה אלא ד' אמות של ישראל בלבד. ברגע שאברהם צועד אל העבר האחר משאר העולם, צועד גם האלוהים אל האחרוּת, ושניהם נפגשים יחד בברית אקסקלוסיבית להם בלבד. האלוהים אמנם ממשיך בתפקידו כאדון הארץ, אך מעתה יחסו לעולם מותנה ביחסם של כל בני האדם לבחירי ליבו — היהודים.
המשך הפרק, בפסוקים ו'־ז', הוא ביטוי לעיקרון זה: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת". התורה מציינת כאן במפורש שהארץ המובטחת איננה "ארץ ללא עם" — הרי הכתוב מספר לנו ש"הכנעני אז בארץ", אך הכנעני הזה שקוף וזכויותיו אינן נראות. נדמה שהתורה לא מוטרדת מהעניין הזה. לשיטתה, אין צורך להצדיק את הנחלת הארץ לזרע אברהם, כי מעתה הכל נמדד על פי אמת המידה של אם זה טוב ליהודים או רע ליהודים.
עובדה: "ויהי רעב בארץ" — אברם ושרי יורדים מצרימה. למרות חוסר הביטחון שלו באל, ונכונותו להפקיר את אשתו להרמונו של מלך מצרים כדי להציל את עורו, אברהם עדיין ניצל ועולה ממצרים ברכוש גדול. אלוהים מיטיב איתו ומעניש את פרעה על לא עוול בכפו, משום שבעולמו של הקב"ה "מברכך אברך ומקללך אאור".
עלינו להמתין עד לפרק יח, לפסוקים י"ז־י"ח, כדי שהרעיון האוניברסלי הטמון ב"ונברכו בך" יקבל את מקומו: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ". פרשת סדום מפריכה את ההנחה שהקב"ה שוכן רק בתוך ד' האמות של צורכי ישראל, שכן אלוהים, בורא העולם, עדיין ממלא בה את תפקידו כדיין וכשופט כל הארץ על פי צדקתם. אברהם, בן בריתו הזוכה לברכתו, מצווה גם הוא להיות מעורה בקורה בסביבתו ולוודא שהעולם פועל על פי מידת הצדקה והמשפט, כפי שאומר לנו פסוק י"ז: "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט". אברהם אפילו אחראי לכך שאלוהים בכבודו ובעצמו יפעל כך, ובפסוק כ"ה הוא מתרה באל שלא ימית צדיק עם רשע ואומר לו, "חלילה לך, השופט כל הארץ, לא יעשה משפט". רק כך ממלא אברהם את ייעודו הנאצל: "ונברכו בו כל גויי הארץ".
אלו ואלו דברי אלוהים חיים. התנתקות מול התערבות, התעלמות מול אחריותה — אלו ואלו מצוות על ידי דבר ה', ולכל אחת מהן פסוקים משלה.
יחד עם חזרתנו לארץ המובטחת, ויחד עם חזרת הריבונות, השאלה הגורלית העומדת בפנינו היא על פי מי נחיה, על פי מי נקבע את ההלכה: האם גם אנחנו נחיה על פי המדד של אם זה טוב או רע ליהודים בלבד, או שנשאף למלא את החובה להיות ברכה ואור לגויים.
אלוהים שולח את אברהם לעזוב את ביתו וללכת לארץ כנען. הרעב הגדול מאלץ אותו לשנות את התוכניות ולרדת למצרים. אברהם חוזר לכנען, רב עם לוט, ואז נלחם בארבעה מלכים בבלים ומנצח. אלוהים כורת איתו את ברית בין הבתרים, שבה הוא מבטיח להוריש לו את הארץ. אברהם כורת ברית נוספת עם אלוהים, אלוהים מצווה עליו למול את עצמו ואת בני ביתו, ובתמורה מבטיח לו זרע שיירש את הארץ.
הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן
