לכל איש יש אם.
כשקמה להקת שפתיים, אי אז בתחילת שנות ה־90 — החיים שלנו השתנו, לא פחות. עד אותו זמן בכלל לא היה דבר כזה "מוזיקה מרוקאית פופולרית". למי שלא שמע, מדובר בנכסי צאן ברזל. שירים איכותיים, מרקידים או נוגים, שעד היום מפרנסים את כל החתונות והחינות של כולנו. כאשר בפסגת היצירה של שפתיים עומד "מאמא דיאלי" - ה"יידישע מאמע" של המזרחים.
בראו אותה חיים אוליאל (שבעיניי ראוי כבר לפרס ישראל) וג'קי אלקיים, שני רוקיסטים מרוקאים — כן, יש דבר כזה — שהצליחו בעזרת תווים ואותיות להפוך את הקרביים של כל מי שיש לו, או שאי פעם הייתה לו, אמא. מספיק רק הפזמון כדי לקוות לי דמעות בעיניים: "בך השלווה/ בך אהבה/ אין לך יום, אין לך לילה/ לך התרופה ולך התשובה/ הכל על כתפך ולא די בך". זר לא יבין.
xxx
לאמא שלי קוראים יפה והשם אכן הולם אותה והיא הכי יפה בעולם. אני אמנם לא אובייקטיבי, אבל גם ממש לא מגזים. ראיתי תמונות שלה כשהיא הייתה בת 20, ובמונחים של שנות ה־70 — אבל גם של ימינו – היא כבר הייתה דוגמנית־על־חלל. פעם, כך סיפרה לי, היא אפילו הוזמנה לתחרות מלכת היופי. אבל אבא שלי לא בדיוק עודד את הרעיון והאומץ קצת פרח מהחלון, אז בסוף זה לא קרה. מי יודע אם לטובה, או לא.
בכל מקרה, אני יצאתי חום כהה כמו אבא שלי, אבל לאמא שלי יש עיניים כחולות, שיער שָטני ועור צח – ולמרות הגוונים האירופיים, כאן מדובר במרוקאית בת מרוקאים ממרוקו, שלפעמים ברחוב אפילו פונים אליה ברוסית. אז נכון שיש לא מעט מרוקאים בהירים, אבל התברר לי שאצלנו הסיבה היא אחרת: לפני כמה שנים דודה שלי ביקרה בבית התפוצות וגילתה להפתעתה שהיה לנו איזה סב־סבא־רבא רומני, וככה נפתרה התעלומה. ולי, פתאום באמצע החיים, התחוור שאני איזה אחד חלקי 16 טרנסילבני. כבוד.
xxx
כחוט השני עוברים במוזיקה הישראלית השירים שנכתבו על אמהות כחלק מ"פסקול חיינו". החל מילדותנו עם "אמא יקרה לי" ששר עוזי חיטמן; זהר ארגוב ששר על "אמא טובה"; ג'ו עמר עם "לא אשכח אותך יא אמא"; יוסי אזולאי, ששר עם שלומי שבת "מי לצידי הולכת לאורך המסע..."; כתבו ושרו על אמותיהם גם משה פרץ, קובי פרץ, פבלו רוזנברג ("אל תדאגי לי אמא"); אילנית ששרה "בואי אמא"; בל נשכח את אתי ביטון עם "רק לאמא", שיוסי שטרית המס איתו את הלב לשירי מימון ולשאר המדינה; ואפילו אתניקס עם "כבר שנים אני חושב שאין כמו אמא", שנכנס למועדון. אבל גם שמעתי פעם שיר באמהרית על אמהות שנקרא "אמהמיי" ולמרות שלא הבנתי מילה — התרגשתי.
לעולם לא אשכח את שולה חן בפסטיבל שירי הילדים שרה "אמא מדוע הקיץ חלף?" הייתה לנו בבית קלטת וידיאו של הפסטיבל הזה, ותמיד כשהייתי צופה בשיר הזה הייתי בוכה. בכלל, ילד רגשן הייתי. עד היום אני זוכר את אריק רוקד רוקנרול עם "יש לי אישה שאוהבת אותי".
xxx
אמא שלי טוענת שהקריבה הרבה מחלומותיה למען המשפחה והטיפול בבית, אך יש שיטענו שזהו סתם תירוץ שמעגן בתוכו את כל הפחדים שלה מהצלחה. אני מצידי הייתי מאושר אם הייתה לה קריירה מפוארת משלה, אך יודע אני שאם במקום "קריירה" היא החליטה שתהיה לה פשוט "עבודה" (בין אם מאילוץ ובין אם מבחירה), זו עדיין הייתה החלטה שלה. כי אל תחשבו חלילה שמדובר באישה כנועה וצייתנית. חחח, ממש לא. ההפך הוא הנכון. אמא שלי ג'דה שחבל לכם על הזמן! אמא שלי גם עובדת, לומדת ומזיזה חצי עולם. אמא שלי גם לא מפחדת מאף אחד והיא תריב עם כל העולם אם צריך. גם איתנו, גם עם עצמה וגם עם אלוהים.
בכלל, המבנה של רוב המשפחות המזרחיות הוא מטריארכלי לחלוטין, ורק על פי אֵם הבית יישק דבר. זה אמנם אירוני – כי איך יכול להיות שהאדם ששוטף, מבשל, מכבס, מטגן ומנקה לכולם הוא גם "השולט המחליט", אבל אני ערב לכם — זו המציאות. ולא רק אצלי.
פעם כתבתי על זה שהיא הייתה מכינה לנו שלוש ארוחות חמות ביום, ובגללה עד היום אני חייב לגמור מהצלחת גם כשלא בא לי. אבל זה לא שאני חושב שהורות נמדדת באוכל — אלא בהשקעה. כי במקרה שלה – בישול ארוחת מלכים לילדיה תמיד הייתה הבעה רב־חושית לאהבתה לנו. כמובן היו עוד דרכים – אבל נדמה לי שזו הייתה המנה העיקרית.
xxx
לפעמים ישנם מקרים נדירים שבהם שיר על אמהות מצליח לחצות מגזרים וגדרות. ב־2008 יצא השיר "מהיום שהלכת", שכתב שמעון בוסקילה על אמו שנפטרה כשהיה בן תשע, ובליווי הלחן המושלם של עידן רייכל – ריסק לכולנו את החיים. אפילו אלה שלא הבינו מילה מהשיר, שהמילים בו כולן היו במרוקאית — התרגשו. אגלה לכם בסוד שגם מרבית המרוקאים לא הבינו את כולו, אבל הרגש הקדמוני המקודד בו עשה את העבודה. עם הזמן קלטתי, שישנם אנשים שמתרגשים יותר מדי מהשיר הזה וכשהוא מושמע ברדיו הם מיד מעבירים לתחנה אחרת. לא כי הם לא אוהבים אותו; להפך, כי הם אוהבים אותו מדי. פשוט לא בא להם לבכות באמצע היום.
xxx
אמא שלי אוהבת להגיד הכל דוגרי. ככה היא מהיום שאני מכיר אותה ותמיד אפשר לסמוך עליה שתגיד לך את האמת, גם כשהיא לא נעימה. אך עם השנים גיליתי שהיא יותר אוהבת להגיד דוגרי, מאשר לשמוע דוגרי. כי כשהיא שומעת דוגרי מאחרים, אז היא דווקא די נעלבת ומתרגזת. אבל עדיין, בעיניי זהו עיקרון שיש הרבה ללמוד ממנו ולשאוף אליו. שהרי ישיר זה המנומס החדש.
אז שלא תחשבו שהכל דבש. אמא שלי יכולה להיות קשה. לעיתים אפילו קשה מאוד. אני לא פה רק כדי לשבח; הרי אמרנו דוגרי, לא? שכן אין אדם בעולם הזה שיכול להביא אותי לסף העצבים כמוה. רק היא מסוגלת להטריף לי את המוח בשאלות ובחקירות צולבות של האינטרפול, שיביאוני לכעס ולצרחות שיגרמו ליונים להתעופף ולחתולי הרחוב ליילל.
רק אומר לזכותה, שתמיד היא גרמה לבנות הזוג שלי להרגיש הכי מוזמנות ורצויות בעולם. תכונה משמעותית אצל אמהות. כי למרות שבפנים בלב אני יודע שלפעמים היא חשבה: "מה עכשיו היא באה זאתי לגזול לי אותו?" ראיתי שהיא תמיד משתדלת. לרוב זה גם יצא אמין.
xxx
פעם חשבתי לכתוב לה שיר ולהלחין לה אותו. אפילו ישבתי עם אבי אוחיון המלחין, אבל הוא מיד עצר אותי והסביר: "תקשיב, בפופ המזרחי היום יש חוק מאוד ברור לגבי שירים על אמא". או־קיי, מה החוק? שאלתי. והוא ענה: "מאז שדודו (אהרון) הוציא את 'אמא יקרה' שלו נגמרה התחרות. שים לב שמאז כמעט לא יצאו שירים על אמהות. בעיניי זה אחד השירים הכי מרגשים שנכתבו על אמא בארץ ישראל". ואני הפנמתי. ופתאום מאוד הזדהיתי עם הסיפור שהיה לדודו עם אמא שלו, וחשבתי לעצמי שאולי רק מתוך יחסי אהבה־קרבה כאלה אפשר לכתוב שיר כזה מדהים.
xxx
בפרמיירה של "זגורי אימפריה", אמא שלי ביקשה שיורידו לה מהקיר לקחת הביתה שני פוסטרים ענקיים של 10 על 4 כדי לתלות אותם בסלון. אני מצידי משכתי בכתפיי כי לא האמנתי שהיא אכן תתלה אותם (תבינו, מדובר בשלטי חוצות, כאלה שמתנוססים באיילון), אבל כשהגעתי לבאר־שבע בשבת ראיתי שהיא אשכרה תלתה אותם עם מסמרים על חצי בית. כשהתבדחתי על זה עם חבר הוא אמר לי: "מה אתה רוצה, היא כבר 35 שנה משקיעה במניה אחת והנה המניה שלה מתחזקת – מה יש לה לעשות כרגע חוץ מלהתגאות ולשמוח?" צודק. מאז היא גם הקליטה בממיר את כל הרגעים שבהם מספיק שהפרצוף שלי חלף ברקע; בכל שעה נתונה היא צופה רק ב־VOD, נחשו באיזו סדרה. היא טוענת שכשהיא צופה בה היא מרגישה פחות לבד. היא גם לא מתביישת להגיד ש"זה כאילו עשית את הסדרה הזאת רק בשבילי". אני מודה שזה לא לגמרי רחוק מהאמת.
בכל אחת מההצגות שלי היא הייתה לפחות ארבע פעמים. היא שומרת את כל התמונות, הכתבות, הטורים, הראיונות, כל מקומון שבמקרה צייץ את שמי — לטובה או לרעה — בתוך מגירה בבית. ואגב זה לא קשור רק לפרסום, כי באותה מגירה גם שמורים ציורים שציירתי בגיל שלוש, מבחנים מהיסודי שבהם קיבלתי 105 (כולל שאלת בונוס), תעודות סוף שנה, מחברות, יומנים, ואפילו הערכות פסיכוטכניות מהצבא — הכל ממוין, מנוילן ומתויג.
xxx
לאמא שלי יש יום הולדת ביוני, ובכל שנה, מאז שאנחנו מכירים, היא מתעקשת שאוותר על מתנות ופינוקים ופשוט אכתוב לה ברכה. כי לטענתה מתנה, מושקעת ככל שתהיה, לעולם לא תשתווה למילים פשוטות מהלב. לכן מגיל ארבע ועד היום – כל שנה אני כותב לה ברכה. היא כמובן שומרת את כולן.
אולם השנה לא כתבתי.
וזה לא ששכחתי. היא פשוט חילצה ממני הבטחה שאכתוב עליה מתישהו בטור בעיתון. ואמנם לקח לי חצי שנה (לפעמים בגללי ולפעמים בגלל העיתון — כי זה מוזר לכתוב טור על אמא שלך כשכל שבוע בלגן אחר חוגג במדינה), אבל מכיוון שבישראל הבלגן לא חדל לעולם, החלטתי שהגיעה העת לפרסמו דווקא כעת, בתום החגים המפרכים שבהם היא עמלה וטרחה קשה יותר מאשר בחודש העבודה הכי אינטנסיבי.
xxx
אז לאמא אהובה שלי – אמנם בחצי שנה איחור — יום הולדת שמח!
רציתי לספר לך שלפני כמה חודשים, כשהייתי באמריקה, היה איזה רגע אחד שבו הרגשתי מאוד־מאוד לבד בעולם. וכל מה שרציתי זה שאת תבואי ותחבקי אותי. לא יודע מאיפה ואיך זה בא אליי פתאום אחרי כל כך הרבה שנים. נכון שאחרי כמה שעות, כשהתקשרת אליי, כמובן נבחתי עלייך שאת חופרת ושתניחי לי לנפשי, אבל תדעי שבאותו הרגע – כמו הילד שלא הייתי הרבה שנים – רק רציתי חיבוק. כי החיבוק שלך הכי שווה שיש. וזה מוזר לי כי זו תחושה שלא הרגשתי מאז ילדותי, כשנפלתי בכיתה בגיל שש, וחיפשתי אותך שתנשקי לי את הברך הפצועה, ותנגבי לי את הדמעה, ושתגידי לי שהעולם גדול, וכל מה שארצה להיות אני יכול.
אמנם תמיד אמרת לי שאני מלך העולם, אבל ברוב הזמן לא באמת הייתי כזה. כי אם בדוגרי עסקינן – הייתי ילד די מתבודד עם דמיון מפותח מדי, כריזמה סבירה ודימוי עצמי בסיסי. אך עם זאת, גם כשגרנו בחדר וחצי בדירה קטנה תמיד גרמת לי להרגיש שאני ילד מיוחד שיש לו מה לתת לעולם. והאמנתי לך. כי אם את אמרת לי את זה, אז מה משנה האמת?
ממך למדתי שהכי חשוב זה לגרום לילד לראות את עצמו דרך העיניים שלך – ההורה שלו - שמא הילד יראה את עצמו דרך העיניים של העולם השופט. והרי מה אכפת לעולם ממנו? הכי חשוב זה שבעיני אמו תשקף אליו הערצתה אותו. כי אם אמא שלו לא תראה בו את זוהרו – מי יראה? אז תודה לך על כל זה.
ואמן שכל יום בשנה יהיה לך יום הולדת שמח, מאמו. בשנה הבאה אני מבטיח לדייק.
אוהב אותך כפול כל השירים שנכתבו עלייך אי פעם,
מאור
