כן, היא ניצחה

קוראים רבים רוצים לדעת איך ייתכן שהמועמדת הדמוקרטית, הילארי קלינטון, קיבלה בספירה כלל־אמריקאית לפחות 2 מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ, אבל הפסידה במספר האלקטורים. בכלכלה מקובל, במקרים מסובכים כאלו, להשתמש בדוגמאות מספריות פשוטות עד כמה שאפשר, ואנסה גם אני.

מפעל המעסיק 1,000 עובדות ועובדים עורך בחירות לראשות ועד העובדים, אישה או גבר. במפעל שתי מחלקות – שיווק וייצור. בייצור 600 עובדים, בשיווק 400. כל מחלקה בוחרת לוועד נציגים לפי מספר העובדים: 60 נציגי ייצור ו־40 נציגי שיווק. בישיבה הראשונה של הוועד החדש ייבחר היו"ר, כשכל נציגי המחלקה חייבים להצביע בעד מי שקיבל/ה רוב באותה מחלקה. לפי תחזיות מוקדמות, שיעור ההשתתפות יהיה 60%, כלומר 600 עובדות ועובדים ייגשו לקלפי. 350 מהם הבטיחו לתמוך במועמדת ו־250 במועמד. על הנייר ניצחונה מובטח.

עם ספירת הקולות מתברר שבמחלקת הייצור הגדולה הצביעו 60%, 360 מצביעים. 200 מהם בחרו בגבר ליו"ר הוועד, 160 באישה. התוצאה: כל 60 נציגי הייצור בוועד העובדים יתמכו בגבר.

גם בשיווק הצביעו 60% מהעובדים, בסך הכול 240. 50 נתנו את קולם למועמד, 190 למועמדת. היא זכתה כאן לרוב מוחץ, אך זה לא מספיק. לשיווק, כזכור, רק 40 נציגים בוועד. לכן, בהצבעה נבחר ליו"ר המועמד הגבר.

מספירת קולות כללית עולה שבבחירות השתתפו בדיוק 600 איש ואישה, וכמובטח 350 מהם תמכו בה. רוב משמעותי. אבל השיטה שבה "המנצח לוקח הכל" שיבשה את הדמוקרטיה הפנימית, ועיוותה את רצון המצביעים.

מי אשם? מי שקבעו שהמועמד שמקבל רוב במחלקה מסוימת משתלט על כל נציגיה בוועד העובדים. כך בדוגמה הזו וכך בארה"ב הגדולה, שבה הבחירות לנשיאות נערכו במועדים שונים ובטכניקות שונות בעשרות אזורי בחירה שונים באמריקה ומחוצה לה.

מינוי טראמפ לא משקף לפיכך את רצון העם האמריקאי, על כל המשתמע מכך, גם עבור הפרשנים. עם סיום הספירה עוד יתברר כי קלינטון קיבלה לא פחות תמיכה עממית מאובמה. היא לא נשיאה, רק כי שיטת הבחירות המדינתית־רובנית שם נותנת משקל לא־שווה לקולות מצביעים במדינות השונות וטומנת בחובה סכנות לדמוקרטיה. אחת מהן כבר התממשה.