"אני תוצר של אהבה וקורבן של שנאה/ אני ערבייה אבל גם דור שלישי לשואה". (לוסי איוב, "פואטרי סלאם").
לפני 107 שנים, בשולי האימפריה ההבסבורגית, נולדה למשפחה יהודית־כפרית תינוקת יפהפייה. קלרה פסטי, שכונתה בבית חיה, גדלה להיות נערה יפה שדיקלמה בגרמנית את שילר וגתה ונבחרה בגיל 18 למלכת היופי של בוקובינה והסביבה. אך כשרצו לשלחה לתחרות הלאומית, סירב האב. "בנותיי הן כמו תכשיטים בתיבה: פותחים להראות ומיד סוגרים שוב", אמר. מאז חילחל יופייה השמור דרך כמאה שנים ושלושה דורות עד ללוסי איוב וליעל שגב שיושבות עתה מולי בקפה תל־אביבי. אבל בל נאיץ. ארוכה הדרך וגדושה מלחמות. וזה רק סיפור קטן אחד, כדור הרגעה מר־מתוק בימים של הסתה.
קלרה פסטי גדלה בעולם שהלך והשתנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ודהר אל התהום. עדיין נערה, התאהבה בבן דוד רחוק בשם אריה שטיר. הם נשאו ועקרו לעיירה סמוכה, ילדו את הבת גרטה והבן אליהו וחיו ברווחה יחסית הודות לסחר הפרוות של שטיר. רק כשפרצה המלחמה העולמית השנייה התנפץ עולמם: הנאצים הגיעו והם גורשו ממקומם. אריה נלקח למחנה, וקלרה ושני ילדיה, בת העשר ובן החמש, צעדו בצעדת המוות לטרנסניסטריה, חיו בגטו, סבלו וחלו, צעדו צעדת מוות, נחלצו חיים ואף שבו והתאחדו אחרי המלחמה, מעשה נס, עם האב. אך כאשר דהר שטיר עם חברים על גב סוסים לבדוק מה אירע לביתם, נרצח בידי המקומיים שחרדו לשללם. ב־1950, בעודם נמלטים מרומניה, עלו ניצולי השואה, האלמנה קלרה ושני יתומיה לישראל והחלו את חייהם במעברה.
קלרה חיה שטיר חייתה עד גיל מופלג ונפטרה בחיפה רק לפני כעשר שנים. בתה גרטה נישאה לרופא שיניים ניצול שואה וילדה את זמירה ואליעזר. הבן הצעיר אליהו, נער רגיש, שכתב מחזות ולא אחת שקע בעצב עמוק, שירת כחובש בגולני, עבד כפועל בחיפה ונישא לניצולת השואה לילי. נולדו להם שלושה ילדים: מיכל, אריה וקרן. רדוף תלאות חייו, מובטל ומדוכא הלך הבן אליהו לשחות מול ביתו ולא שב. החיים נמשכו. שוב אלמנה וילדיה.
כשבגרו ילדי אליהו, הלכה בתו מיכל לבית חולים לטפל ברגל שבורה, התאהבה במי שטיפל בה, בחור חיפאי חם ונדיב, המירה דתה לדתו הקתולית, נישאה לו והקימה משפחה. בתוך הזמן וכדרך טבע משפחות וניצולים, הלכו שני פלגי המשפחה — נכדי קלרה מצד הבת, ונכדי צד הבן — והתרחקו, ובדור השלישי כבר לא נפגשו כלל זולת סביב קברה של סבתא רבתא קלרה שמתה ב־2005.
יום אחד השנה, צץ לפתע סכום כסף קטן שיועד ליורשי קלרה. זמירה בת גרטה איתרה את בן דודה אריה בן אליהו והם נפגשו לחלוקת הפיצוי. בתור בבנק, מתוך שיחה מתחדשת ופער השנים שיש לגשר עליו במהירות, החלו מראים זה על מסכו של זה, את ילדי הדור הרביעי, ניני קלרה. "תראי", אמר אריה לזמירה. על מסכו ריצד סרטון יוטיוב עם מאות אלפי צפיות: "קוראים לי לוסי, בת 23", אמרה שם נערה יפה ורהוטה מעל במת הפואטרי סלאם, "יש לי וידוי/ נולדתי ע־ר־ב־יי־ה. ובתור אחת שכזאת (לא אחזור על המילה)/ אני חיה עם זה בסדר, ביסמיללה!/ ובאמת באמת שלא היה לי אכפת/ אם רק לא היה נמאס לי לשמוע שוב ושוב את המשפט:/ 'וואו, מה באמת? את בכלל לא נראית!/ את כזאת יפה, ואיזה יופי את מתלבשת/ אני בחיים לא הייתי מנחשת'".
מול הסרטון נעצרה נשימתה של זמירה. "אני מכירה אותה היטב. אני מתה עליה. זאת לוסי איוב שהופיעה לצד הבת שלי יעל ב"פואטרי סלאם" בירושלים". "היא בת מיכל אחותי", אמר אריה, "היא הבת דודה מדרגה שנייה של יעל שלך". כך, לרגל חלוקת כספי המנוחה, שב ונפגש הדור הרביעי. וכך כאשר זימנתי את נינות סבתא רבתא קלרה שטיר מבוקובינה לשבת בפעם הראשונה יחד בבית קפה, התברר כי שתיהן, היהודייה והערבייה, חיות עם בני זוגן ועובדות כיום בתל־אביב, ועומדות כבר זה זמן מה, עולות לפעמים בזו אחרי זו מבלי להכיר על במת ה"פואטרי סלאם" של המחאה והשירה.
שתיהן מדברות שם בספוקן פואטרי שלהן על אהבה ועל חיפוש בן זוג, על טינדר וכיבוש, צפירה וגזענות, ויהודים וערבים, בדרך דומה של כמיהה לקרבה של אמת. "אתם לא תשכנעו אותי! הרי בעיני חלקכם תמיד אהיה הבת של הערבי" אומרת לוסי על הבמה, "ובאותו הזמן בעיני אחרים תמיד אהיה בנת אליהודייה (הבת של היהודייה)/ אז אל תגידו לי פתאום שאי־אפשר להיות גם וגם!/ אני ששמעתי מוות לערבים ואדבח אל יהוד כל כך הרבה בחיי/ ואף אחת מהאמרות לא עברה מעליי/ שתיהן ישר חדרו אל תוך בטני ויחד הן פילחו את קרבי/ ושלא תעזו לרחם עליי/... זאב עם כבש, הם חיים בתוכי/ ממלאים את עורי ובשרי ורוחי/ אני אמיל חביבי ונתן יונתן/... אני כל כך מאיר שלו אבל גם ג'ובראן חליל ג'ובראן/ אני קולם של חוה אלברשטיין ושלום חנוך/ אך גם קולה של אום כלתום וזה של אסמהאן".
ויעל שגב עולה ואומרת, מאמנותה, לא מחייה: "כך מצאתי אהבה בדמות ערבי צעיר משכיל/ ולא הפרידו ביננו דת, גזע או גיל/ רק הצליל הנפלא של המואזין בלילה/ כשאנחנו ישנים אני לוחשת לו — די ל־/כיבוש, כשהוא מתעטש אני אומרת לו — די לעיטוש. וכשעוקצים אותו אני הורגת את היתוש/ כי אני רוצה שמחמוד יהיה נקי ממכשולים/ ושבתוכי יקים/ מדינת לאום קטנה/ נקרא לה/ מוסתפא".
בבית הקפה "נחמה וחצי" מול הבימה, ואחר כך כשצילם אותן שאול גולן, שקעו יעל ולוסי בשיחה ראשונה נלהבת. לוסי הזכירה קטע שלה על הבולען שמעלים את ירושלים ויעל אמרה: "אהבתי ונחנקתי כשראיתי את זה". "אולי נופיע יחד?" צחקה לוסי ויעל תלתה עיניים מעריצות בבת דודתה שהתגברה באומץ על מחסומים וקשיים ואומרת על הבמה דברים מהדהדים שמקפיצים רבים אבל גם זוכים למאות אלפי צפיות. כשהתפזרנו עוד ראיתי בגבי את שתי נינות קלרה המקסימות, שאינן דומות זו לזו אלא בעיניהן המאירות ובתשוקה לומר בקול את דברן על הבמה, והנה נצמדו והמשיכו לשוחח ולא נפרדו.
מי שישן בקיסריה, שלא יתפלא שהוא קם עם המואזין של ג'סר א־זרקא.
