"זה קרה לפני כשבע שנים. ישבנו ביחד, כל החבר'ה. שתינו. חלק הלכו ושניים נשארו, ידיד שלי ובן דוד שלו. הם ביצעו בי אונס אכזרי שנמשך כמה שעות. בבוקר שאחרי התעוררתי, התקלחתי והלכתי לבית החולים כי הייתי פצועה פיזית. איך שהגעתי הזמינו משטרה. ביקשתי לא להגיש תלונה, אבל החוקרת הפעילה המון לחץ. אמרה שאם לא אגיש היא תגיש בשמי. כאן הגיע שקר ראשון של המשטרה, כשאמרו שבמקום תלונה אגיש 'הודאה'. סיפרתי את הסיפור. לא היה לי מושג שזה הולך להמשיך לחקירות ומשפט וכל הבלגן. נתתי עדות והשאלות היו קשות, ממש מפורטות. האם הוא חדר, מי חדר ראשון, מי שני, איך, כמה זה כאב, שאלות פרטיות. עניתי מה שיכולתי.
אחרי שהשתחררתי מבית החולים התחלתי לקבל שיחות טלפון מהמשטרה, שאגיע לחקירה. הגעתי והרגשתי חוסר אמון. ואז עוד חקירה, ועוד. לא עמדתי בזה. באחד המקרים בלעתי כדור הרגעה, ואז קיבלתי מהחוקר משפט קשה: 'אני לא מוכן לחקור אדם במצב כזה, מבחינתי החקירה הסתיימה'. הוא שיחרר אותי הביתה בתחושה קשה.
אחר כך התחילו לשכנע אותי לערוך עימות. לא רציתי, אבל הסבירו לי שבלי זה הסיכויים שלי נמוכים. אז הסכמתי. שוב שאלות, שוב הכחשות. אחר כך העבירו את זה לבית משפט לדיון, ואני איבדתי את עצמי. התקפי חרדה, אשפוז פסיכיאטרי. החיים נעצרו. ותוך כדי – ביקשו שאבוא להעיד במשפט. קיבלתי סנגור ציבורי, שבעצמו כאילו בא נגדי. כשהסברתי לו שאני לא זוכרת הכל, הוא אמר: 'אז זה לא קרה'. או: 'תוכיחי שזה הוא'. תוך כדי התהליך ראיתי בעיתון כתבה, תחת הכותרת 'אורגיה או אונס'. אני קוראת אותה ובא לי למות. זה מה שאתם כותבים?
בסופו של דבר התוצאה הייתה מעצר בית וצו הרחקה. השופט אמר ש'לא הבינו את רמת ההתנגדות שלי'. אם זה מה שקורה אחרי כל החומר שהעברתי, מבחינתי זה עצוב וכישלון גדול של המשטרה".
