"לי זה לא היה קורה, אני אדם אחראי"
אתם בטח אומרים לעצמכם: אני חי בצורה מאוזנת. אין לי חובות, אין לי הלוואות, אני לא קופץ מעל הפופיק, אני אדם אחראי. לעולם לא אהיה עני.
אבל בואו נדמיין רגע מחלה. או תאונה, ניתוח, פיטורים. דברים שקורים לכולם. לא צריך דרמה גדולה: הוצאה גדולה אחת שנופלת עליכם בהפתעה, היעדר הכנסות זמני לגמרי שאתם בטוחים שעוד רגע יסתדר. אבל זה נמשך חודש, חודשיים, שלושה – וכבר פיספסתם שניים או שלושה תשלומים על המשכנתה. נראה לכם שתוכלו להחזיר ברגע שתעמדו על הרגליים. אבל אז תפגשו את האויב החדש שלכם: ריבית פיגורים. זו כבר לא הריבית הנמוכה של המשכנתה שאתם מכירים, אלא ריבית שיכולה להגיע ל־18%.
אחרי עוד כמה חודשים הבנק יעביר את החוב לגבייה חיצונית. כאן נכנס לתמונה עורך דין שיש לו אינטרס שהחוב יגדל, כי הוא מקבל אחוזים מהחוב כשכר טרחה שקבוע בחוק. ואם מונה כונס נכסים, יש הערת כונס על הנכס וזה אומר שהוא יימכר בפחות כסף. לכונס אין אינטרס למקסם את הרווח, רק לכסות את המשכנתה.
תוסיפו לזה שהמשכורת שלכם כבר מעוקלת, אז אתם לא יכולים לשלם גם דברים אחרים שהיו בהוראות קבע. וכך מצטברים חובות לחברת החשמל, למים, לארנונה. צ'קים מתחילים לחזור (הגן, המטפלת, האינסטלטור). צ'קים שחוזרים יכולים להיפתח מיד כתיק הוצאה לפועל, עם ריבית דרקונית שיכולה להגיע ל־26%, ועם עוד שכר טרחה לעורכי דין. עכשיו לכו תסבירו, תוכיחו, תתווכחו. עד שהבנתם מה קורה, החוב כבר הוכפל (לפחות).
אם כל זה לא יקרה לכם זה לא מפני שאתם אחראים יותר מאחרים, אלא מפני שיש לכם קשרים בבנק (יש מי שעושים לו תספורות כשהוא מסתבך), או שיש לכם רשת ביטחון כלכלית — הורים שיכולים להשלים תשלומי משכנתה, או מישהו אחר שיכול לתת לכם 20,000 שקל כדי לכסות על החוב לפני שהוא מתנפח בלי שליטה. זה לא קשור להתנהלות אחראית, זה קשור למי ולאן נולדתם.
"זו אשמתם שהם עניים"
בואו נדבר דוגרי. בסתר ליבכם אתם מאמינים שמי שעני — זו אשמתו. אשמתו שהוא נסע לחו"ל בפעם ההיא כשכבר לא היה לו כסף בשביל זה. אשמתו שהחליף את האוטו ושילם בתשלומים והניח שיהיה בסדר. אשמתו שהקים עסק בלי לקחת בחשבון שהוא עלול להתרסק. אם היה מפסיק להתפנק, לוקח את עצמו בידיים, הולך ללמוד מקצוע, מתאמץ, קם לעבודה כל בוקר, מתחיל לחיות בהתאם ליכולת הכלכלית שלו — הוא לא היה עני.
אז בואו נשים את הדברים על השולחן: מי שנולד בעוני בישראל, ניצב בפני מערכת שכמעט ולא מאפשרת לו לצאת מעוני. תשכחו מזה ש"מי שמתאמץ מצליח". בארץ מי שמקבל קצבה מביטוח לאומי לא יכול, לפי החוק, ללמוד באוניברסיטה או במכללה. מי שמקבלת קצבת מזונות — כי בעלה לשעבר לא משלם — לא יכולה לעבוד במקביל.
שלא לדבר על זה שמי שנולד לעוני גר בשכונות עוני. אלה שכונות שבהן הפשיעה מצויה בהיקף רחב פי כמה מבשכונות שלכם. שבהן אמהות לא ממש רוצות שהילדים יצאו מהבית, ודווקא מעדיפות שישבו כל היום מול הטלוויזיה (רק שלפעמים מעקלים להן את הטלוויזיה, ואז אין ברירה). אלו שכונות שבהן בתי הספר טובים פחות, מחירי הדיור נמוכים יותר, והיכולת של ההורים לעזור לילדים שלהם בכסף, נמוכה עד אפסית.
גם מי שלא נולד לעוני אבל "מפלרטט" איתו מלמעלה נדחק בשנים האחרונות לעוני. מפני שלעבוד בשכר מינימום משמעו להכניס 5,000 שקל לחשבון הבנק. אבל ברגע שאתה מרוויח אפילו את הסכום המצ'וקמק הזה אתה מאבד כמעט את כל ההטבות — סיוע בשכר דירה, הנחות בחשמל־מים־ארנונה, זכאות לסיוע משפטי. וזה אומר שכמעט תמיד אתה חי בהלוואות. את ההלוואות האלה דוחפים לך מי שיש להם אינטרס שתיקח סיכונים — הבנקים וגופי האשראי, שמעודדים אנשים לקחת עוד ועוד הלוואות, עושים כסף מהריביות ואז מאשימים אותם בזה שהם לקחו הלוואות מלכתחילה.
"נוח להם לחיות על כספי מדינה"
נוח זה לא.
זה לא נוח לחיות כל חודש מ־1,600 שקל אם אתה יחיד (נגיד אמא גרושה שהבן שלה, בן ה־21 עדיין גר אצלה, אבל כבר לא נחשב ילד לצורך קצבה) ולכסות עם זה שכר דירה, אוכל, חשבונות. זה לא נוח לחיות מ־3,700 שקל אם את אמא חד הורית למשפחה עם שלושה ילדים ומעלה, גם אם את מקבלת 1,700 שקל סיוע בשכר דירה.
נסו לדמיין כמה אתם מוציאים על הדברים הכי בסיסיים: אוכל, דיור, חיתולים, חשמל, מים. האמת היא שאתם לא צריכים לדמיין. ועדה שישבה לאחרונה במשרד המשפטים (שהיו בה נציגים של הביטוח הלאומי, הבנקים, ארגונים חברתיים והמדינה) קבעה כמה משפחות צריכות להוציא כדי לחיות במינימום כבוד. אתן לכם רמז: זה בערך פי שניים מהסכומים שהמדינה נותנת. נסו לדמיין את עצמכם מצטמצמים בחצי מההוצאות שאתם חייבים להוציא בשביל לחיות במינימום. נוח זה לא.
זה גם לא נוח להיות במעקב בלתי פוסק. להיות חייבים הסברים כל הזמן. כל הקצבאות וכל הסיוע מהמדינה מגיע כמובן עם תנאים והגבלות: צריך להתייצב בלשכת התעסוקה כל שבוע ולבדוק אם במקרה מצאו לך עבודה בניקיון או בפס ייצור או בבניין — עבודות שישחקו אתכם, ישלמו לכם בערך את סכום הקצבה או פחות, ותוך כמה חודשים יחזירו אתכם למעגל האבטלה.
אם מישהו במשפחה מת במקרה, גם אם אין שום סיכוי שתראו שמץ מהירושה (למשל כי את אישה והאחים שלך פשוט לא סופרים אותך, או כי הירושה היא נכס לא ראוי למגורים ולאף אחד אין כסף לשפץ או למכור והוא פשוט עומד מוזנח) — ישללו לכם את הקצבה, את הסיוע בשכר דירה, ואת כל ההטבות שנגזרות מזה (הנחה בחשמל, במעון, בבזק). צריך גם להיות מוכנים לחקירות של הביטוח הלאומי כל הזמן. בכל רגע יכולים לצלם אתכם יושבים בקיוסק, ולשלול לכם את הקצבה כי לטענתם אתם עובדים שם; בכל רגע נתון יכולים להגיע אלייך הביתה, להפוך את הארון שלך ולחפש בגדים של בן הזוג שלטענתם את מסתירה.
זה גם לא נוח להיות כל הזמן בחובות, וזה בלתי נמנע כשאתם חיים מסכומים של חצי ממה שהמדינה מודה שהוא המינימום ההכרחי. אתם כל הזמן בחובות, שרק הולכים ומעמיקים (הריביות, כן?). וזה אומר שפעם בכמה זמן מגיעים אליכם הביתה שני בריונים, דופקים בדלת, מפחידים את הילדים, מסתובבים בחדרים, תולשים מכשירי חשמל מהקירות, פותחים מגירות. רק כדי לגלות שאין שום דבר שמותר לעקל במקרה הטוב, או כדי לקחת דברים שאסור להם לעקל. ואז לך תרדוף אחרי ההוצאה לפועל להוכיח שאסור היה לקחת ושצריך להחזיר (והאגרה של העיקול והאחסנה — עליך).
"שיפסיקו לבזבז כסף על צבע לשיער ומניקור"
יש לי חדשות בשבילכם: גם לאנשים עניים יש רגשות. יש להם כבוד. יש להם רצון להיראות כמו בני אדם. זה שהם עניים, זה שהם מתמודדים עם השיט הזה כל יום, זה שהם לא בטוחים איך הם יביאו אוכל לילדים שלהם ואיך הם ישלמו את שכר הדירה שלהם כדי שלא יזרקו אותם מהבית ואיך הם יעכבו קצת את המעקלים כדי שלא יבואו כשהילדים בבית ואיך הם מסבירים את העיקול למעסיק כדי שלא יפטר אותם שוב ואיך הם צריכים להישאר עם הילדה בבית כי היא חולה אבל אם הם יפסידו עבודה אז יפטרו אותם ואז שוב לא יהיה מאיפה לשלם את הסדר התשלומים או את שכר הדירה או את החשמל.
כל זה איתם כל היום. כל הזמן. והם לא תמיד רוצים ולא תמיד יכולים לתת לזה להגדיר אותם. הם חייבים להרגיש כמו אנשים. כמוכם.
הם צריכים מקום אחד בעולם שבו יש להם שליטה על מה שקורה. שליטה על איך הם נראים, על מה הם מספרים לעולם במראה שלהם. זה חשוב מאין כמוהו, וזה הדבר היחיד שהם יכולים לשלוט בו בעולם המופרע שבו בכל רגע, הכל יכול לצאת משליטה, והאש יכולה לאכל אותם ואת ביתם ואת המשפחה.
ועוד משהו: אתם כנראה לא הייתם שם. לא ניסיתם לחיות ולהאכיל משפחה מהכנסה של פחות מ־5,000 שקל. אז אין לכם את היכולת לשפוט אחרים, לשלול מהם את היכולת לבחור, לקחת מהם את האוטונומיה על החיים שלהם. הם יכולים לבחור. הם יכולים לבחור אחרת ממה שאתם חושבים שצריך או שהייתם בוחרים. זו זכותם.
"המדינה לא יכולה לדאוג לכולם"
נכון, אבל היא צריכה לדאוג למינימום.
יש לנו אחריות, כחברה, לחוליות החלשות בשרשרת שלנו. זה מה שהופך אותנו לחברה, זה מה שמייצר סולידריות. זה מה שיוצר תחושת שייכות שמובילה להשתתפות — בצבא, במסים, בנאמנות למוסדות. אני מאמינה בזה באמת. החובה שלנו היא לדאוג שילדים שגדלים בעוני יוכלו לצאת ממנו: שיקבלו חינוך מספק, שידאגו לבריאות שלהם ושל ההורים שלהם, שהם יוכלו לגדול להיות אזרחים שווים במדינה שלהם.
אני מאמינה שזה אינטרס של כולנו. מעבר לחמלה הבסיסית כלפי האחר, זה טוב לנו. זה מועיל לחברה שאנשים לא מתוסכלים או מיואשים, או מרגישים שאין להם קשר למדינה, שהיא רק רוצה להרע להם ושהם צריכים לדעת איך לרמות אותה ולא להיתפס. אני מאמינה שזה חשוב יותר לביטחון שלנו, לקיום שלנו כחברה וכמדינה, מאשר עוד אנשים קצת יותר עשירים. אני מאמינה שמי שיש לו הרבה יפסיד מעט אם הוא יעזור למי שאין לו, וירוויח הרבה.
אני גם חושבת שזה כלכלי יותר. כרגע, המנגנונים של פשיטת רגל וגביית חובות משאירים אנשים במעגל עוני שאי־אפשר לצאת ממנו, והם חייבים להישאר תלויים במדינה. זה אינטרס של החברה שאנשים שהיו בחובות ישתלבו שוב בשוק העבודה וינסו לשקם את החיים שלהם.
מעבר למחויבות של המדינה על פי חוק — על פי החוק הבינלאומי, על פי הכרזת העצמאות ועל פי ההצהרות של כל הפוליטיקאים — אני מאמינה שלכם, לנו, יהיה טוב יותר אם נדאג להילחם בעוני ולא בעניים. אם נבין שבראש סדר העדיפויות צריכה להיות השאיפה לצמצם את המלכוד הזה, שאין ממנו יציאה.
