'בנות גילמור' יצאה מתישהו מהמשבצת של סדרות טלוויזיה ועברה לקטגוריה של תרופת סבתא. עבורנו, קהל החסידים האדוק, מכסה הסדרה קשת רחבה של מצבים כגון עליית חום מינורית, כאב גרון, צפדינה, כאבי לב, צעקות מהבוס, סופות הוריקן, נפילה מצוק, ופגרת החורף של האנטומיה. אל ארבעת פרקי הקאמבק חיכינו בסך הכל חצי שנה בלי לנשום.
'בנות גילמור' ניזונה מהמשולש הקדוש: לורליי, רורי ואיימי שרמן־פלדינו, היוצרת והתסריטאית שיחד עם בן זוגה דניאל פלדינו העמידו את צמד האם־בת הדברן ביותר בהיסטוריה של המסך. הסדרה רצה על פני שבע עונות (שידועות בחלוקתן לפי החברים של רורי - שנות דין, שנות ג'ס הזהובות ושנות לוגן), כשלקראת עונת הסיום נחטפה במהלך עלילתי מפתיע מידי צמד יוצריה והופקדה בידי תסריטאים זרים. זה לקח רק עשר שנים, אבל השרמן־פלדינוז קיבלו מנטפליקס מרתון של שש שעות נוספות, לסיים את המעגל כפי שתיכננו לסיים. לקראת העלייה ציפינו מהסדרה המתקמבקת להיות בדיוק כפי שהייתה ויחד עם זה, להתקדם. ציפינו לדמוע מנוסטלגיה ולנטוף משיאי רגש סביב מכונת הקפה.
וזה קרה. 'גילמור: שנה בחיים' הרביצה סט מרשים של סלטות וברגים משולשים, עם נורות חג מולד מופזות ברחובות סטארז הולו, עם נאמברים מוזיקליים, דיאלוגים במאה קמ"ש, והופעות אורח למביני עניין. גילמור המחודשת קיבלה מאה בצבעים וצורות. היא קיבלה, ותמיד מקבלת, מאה בברק לשוני ומאתיים במשחקי מילים.
אבל מרוב שגילמור הייתה גילמור, נזכרנו גם בנקודת החולשה שלה: יותר מדי "קטעי מילוי", סיפורי עיירה, על חשבון הדברים המעניינים באמת - התרחשויות דרמטיות בתוך המשפחה ובין הדמויות. 'בנות גילמור' היא סדרת דגל של ז'אנר הבנות, אבל בואו נודה על האמת: היא מפחדת מאינטימיות. מבחינת היכולת להישאר רצינית או מחויבת רגשית, 'בנות גילמור' היא טינאייג'רית, או בן. כל זמן שהסדרה רצה, היו כל כך הרבה פרקים, שלאט לאט הרגעים המשמעותיים הצטברו. יכולנו להסתדר עם זה שהיא נכה רגשית. אבל עכשיו, עם ארבעה פרקים בלבד, החסך בחומר חזק ברור יותר. זה בסדר: גילמור הממשית לעולם לא תוכל להתחרות בפנטזיה שלנו לגביה. וכנראה שלא הוגן לצפות ממנה להשתנות בצורה דרמטית כשאנחנו בעצמנו אוספים צעד לצעד.
