זה נכון שעל פניו נשמעת דרישתו של ח"כ רוברט אילטוב להיפגש עם המועמדים לשפיטה סבירה לגמרי. וכך גם, סבירות והגיוניות, נשמעות האמירות שלו שאינו רוצה לשמש חותמת גומי בוועדה לבחירת שופטים, וכי אין סיבה שלא יפגוש בארבע עיניים שופט שמסכים להיפגש איתו. רק שמאחורי הדרישות האלו, לכאורה לגיטימיות ומובנות, טמון איום נוסף לפגיעה בעצמאות המערכת השיפוטית.
את הבקשה הזו העלה אילטוב, חבר מפלגת ישראל ביתנו, בדיון שהתקיים בוועדה לפני כחודשיים, ופרוטוקול הדיון, שפרטיו נחשפו אתמול ב"ידיעות אחרונות", מלמד כמה עמוק חוסר האמון בין החברים בוועדה — שני חברי כנסת, שני נציגי ממשלה, שלושה שופטי עליון ושני חברים בלשכת עורכי הדין — בעיקר בין חברי הכנסת לשופטי העליון. אילטוב הסביר שם שהוא לא משפטן ולא עו"ד, שאינו נפגש עם המועמדים וממילא אינו מכיר אותם, ועל כן מבחינתו אין תחליף למפגש. מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון, אמרה שהיא חייבת להגן על השופטים מפני הפוליטיקאים.
במילים אחרות: הוא ערער על המידע הניתן לחברי הוועדה, היא בחרה לקרוא לו פוליטיקאי ולא מחוקק. הוא אמר שהוא לא רואה מניעה להיפגש עם שופט שמוכן לפגוש אותו, היא אמרה שלא תרשה, הוא אמר שהוא רוצה להכיר את השופטים, להבין מה השקפת עולמם, היא אמרה שלא תאפשר פוליטיזציה של התהליך, וסיימה בקביעה שדרישה כזו, מבחינתה, היא חציית קו אדום. בקיצור, שיח חירשים, שיש להודות שהוא לא ממש מפתיע.
הוא לא מפתיע, כי לתחושה שהוועדה הפכה עם השנים לסוג של חותמת גומי לשמות שקידמו שופטי העליון - עוד קצת מאותו הדבר - יש על מה להסתמך. וכך גם לדאגה מהמשמעות הנובעת מעצם הבחירה. להוציא מקרים חריגים, חריגים מאוד אפילו, מי שנבחר לתפקיד עתיד לשבת על כס השיפוט עד הגיעו לגיל 70. כולל אלו שקשה להגזים במידת הנזק שהם גורמים למערכת ולפגיעה באמון הציבור: שופטים שמייצרים סחבת בלתי נסבלת, שמציגים פערים לא מובנים בין הכרעות דין (מחמירות) לגזרי דין (מקלים), שמאשרים וחותמים על עסקאות טיעון הזויות, וכיוצא באלה. וכל זה עוד קודם שנאמרה כאן מילה וחצי מילה על הטענה המובילה, החוזרת ועולה בכל הזדמנות, כי מערכת המשפט מוטה שמאלה.
רק שעיון בנוהל הקיים מגלה שלח"כ אילטוב יש אפשרויות מניחות דעת לגמרי להכיר את המועמדים מבלי לזמן אותם לשיחה בארבע עיניים. הוא לא חייב לקרוא את כל פסקי הדין שהם כתבו — הוא יכול לקרוא כמה מהם. הוא לא חייב לשבת באולמות ולעקוב אחרי כל התיקים המנוהלים שם - הוא יכול לבחור במדגם מייצג. והעיקר, והחשוב מכל, שמורה לו הזכות לפגוש את המועמדים במסגרת ועדות המשנה, לשאול ולקבל תשובות.
שיחות בארבע עיניים הן לא התחליף הראוי למי שמחפש שקיפות, ההפך הוא הנכון. אין, ולא יכולה להיות, שקיפות בשיחות שאינן מתועדות, שאיש אינו שם גבולות לשאלות שעולות במהלכן, אינו יודע ולא יכול לדעת מה נאמר בתשובה. האם, ואם כן, איזה סוג של הבטחות עפו שם, ישירות ובעקיפין, בין השואל למשיב. או בניסוח אחר: האם ואיזה שטר חוב הונח שם על השולחן.
כל מי שמכיר את המערכת הזו יודע שבמקרים רבים מועמדים חדשים אכן מקיימים פגישות עם מי שהם יכולים, גם בניגוד לנוהל, ובוודאי גם עם פוליטיקאים. סדום ועמורה, בניסוח של שופט בכיר המכיר את הנושא מקרוב. רק שיש הבדל גדול בין אותן פגישות, לבין הדבר שהסעיר כל כך את נשיאת העליון — פגישות עם מועמדים לקידום לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון. פגישות, שגם אם לא זה הדבר שלו התכוון ח"כ אילטוב, הן בדיוק אלו שעלולות לזהם את תהליך הבחירה, לקדם ולהבטיח ראשים אומרי הן, בעלי חוב שיגנו על האג'נדה שמוביל מי שיישב איתם בארבע עיניים ובירר מהי בדיוק השקפת עולמם. √
