ההתחלה הייתה דווקא טובה. גבע עבר את הטיסות בשלום (ותודה לאלוהי האייפד). נחתנו בקוסמוי, ובבוקר הראשון באי אפילו פיספסנו את ארוחת הבוקר של המלון, מהסיבה הכי מושלמת שיש: התעוררנו ב־10:00. גבע עדיין על שעון ישראל, ואני כבר מדמיינת את חיינו כנוודים בעולם, עוברים ממקום למקום בהתאם להפרשי השעות ופשוט ישנים, פעולה שרענן ואני לא עשינו כמו שצריך כבר כמעט שנתיים. המלון מפנק, התאילנדים מתים על הילד הבלונדיני הקטן שמפזר "סוואדי־קה" לכל עבר, ואני? אני הקלישאה הישראלית בתאילנד במיטבה, שותה שייק מנגו־מלון על מיטת שיזוף ליד הים, תוך כדי פוט מסז' מפנק.
אבל אחרי יומיים וחצי של אושר, השמיים התחילו להשחיר ולהוריד ממטרים. טוב, זו אמורה להיות עונת המונסונים וקצת גשם עוד לא הרג אף אחד. בתאילנד כמו בתאילנד, מחר בטח תזרח השמש. אבל מחר מגיע, ואיתו שמיים קודרים עוד יותר, ומבול שעושה רושם שהוא כאן כדי להישאר. הבריכה וחוף הים לא אופציה, אבל גם להישאר בחדר עם גבע כל היום לא. אין ברירה, חייבים לחפש מקום מקורה להעביר בו את הזמן. הפקידות הנחמדות בקבלה ממליצות על אחד הקניונים באזור ומזמינות לנו מונית. אני שונאת קניונים, אבל עכשיו אני קופצת על הקניון הקטן כאילו מדובר במיטת קינג סייז ולרשותי כל שעות השינה שבעולם.
קבענו עם נהג המונית שיאסוף אותנו כעבור שלוש שעות, אבל מיצינו אחרי שעה וקצת. בחוץ המבול ממשיך להשתולל, שומעים אותו מבעד לגג הקניון. רגע לפני שאני מאבדת את זה ובוחנת ברצינות מגנטים של תאילנד וחולצת "איי לאב קוסמוי", מגיעה שעת השי"ן. המונית כאן כדי לאסוף אותנו בחזרה למלון, ואנחנו מתנחמים בעובדה שמחר עוברים למקום חדש. תאילנד, תני לי שמש בקופנגן ואני שוכחת לך את היומיים האלה, אני מנסה לעשות דיל עם בודהה. אבל כבר במעבורת המיטלטלת מקוסמוי אני מבינה שבקופנגן המצב הולך להיות גרוע יותר.
חוף טונג נאי פאן נוי אמור להיות החוף הכי יפה בקופנגן. אנחנו מגיעים למלון שנחשב הכי מפנק באי. כן, יצאנו לחופשה הזו הכי מתוכננים שאפשר, הזמנו מראש ושילמנו כבר בארץ על כל המלונות. זו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים לחופשה משפחתית ארוכה ורחוקה עם גבע, ולא רצינו הפתעות לא רצויות (עכשיו אני שומעת את מזג האוויר מחניק צחקוק).
במלון מציגים לנו את מיכאל, אחד העובדים שמדבר עברית כמעט שוטפת ומבטיח לנו שמחר, לפי כל התחזיות, המבול מאחורינו. אבל למחרת בבוקר, בריטואל שהפך כמעט קבוע, כשאנחנו מסיטים את וילון החדר האטום המבול שוב צוחק לנו בפנים.
אלוהים אדירים, אנחנו אמורים לבלות באי הזה שמונה ימים. היו לי תוכניות מפה ועד בנגקוק. תיכננו לשכור רכב ולעבור בין החופים, בנינו על יום שלם גם באי קו־טאו הקרוב. בפועל, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים בכפר קטן בלי יכולת לצאת מהחדר. המבול ממשיך בלי הפוגה יום אחרי יום, הגשם מציף את הרחוב הקטן בכפר, וחצייה שלו כרוכה בצעדה במים עד גובה הברכיים. אין אפשרות לעבור עם עגלת פעוט, וכשגבע על הידיים, בתוספת המטרייה שכבר הפכה לאיבר נוסף בגוף, זה קשה מדי. הוא עצמו מתחיל לאבד את זה. רוצה לצאת החוצה, לחקור, ללכת ברגל. אבל כשכל יציאה מהחדר מפנקת אותנו באמבטיית ביוב, המילים "לא" ו"אי־אפשר" יוצאות לי מהפה בערך באותה תדירות שהעובדים במלון ממשיכים להבטיח שמחר תצא השמש.
בערבים, אחרי שגבע נרדם, אנחנו מתנחמים במיני מתוקים ומלוחים שקנינו במכולת הקטנה ליד המלון. אנחנו עושים את זה לאור נרות. לא מטעמי רומנטיקה – יש כל הזמן הפסקות חשמל. אבל אני עדיין לא מוכנה להרים ידיים. "תראה, החוף הזה באמת יפה", אני מציגה לרענן תמונות מגוגל. אנחנו מנסים לחשוב על האפשרויות. הוא מציע שנשכור רכב ונראה את המקום מבעד למבול, אני חושבת שזה קצת מסוכן עם גבע. ישראלים שמתארחים במלון מציעים לנו לנסוע במונית למרכז הכפר, שם הים פחות סוער ואפשר אפילו לשבת על החוף. נשמע לי חשוד, אבל היי, אני מעדיפה להיות אופטימית (אפילו לקחתי תיק עם מגבת ובגדי ים).
כשאנחנו מגיעים, המבול הוא אותו מבול, האפרוריות אותה אפרוריות, והמדרכות אותן מדרכות. כלומר לא קיימות. בניסיון להציל את המצב אני שואלת את הנהג אם יש רחוב נחמד עם חנויות או בית קפה. במצבנו אני אסתפק גם בסניף של רמי לוי, רק תנו לי גג מעל הראש ואיזו אטרקציה בבאט וחצי להתנחם בה. הוא משיב בחיוב ועוצר לנו אחרי כמה מטרים במה שנראה כמו שדרת דוכנים. שנייה אחרי שהוא משאיר אחריו עננת פיח מעושנת, אנחנו מגלים ששתיים וחצי החנויות ברחוב סגורות. כי מי המשוגע שיפתח במבול הזה?
אני מסתכלת על בעלי המותש ועל הבן המושלם שלנו. לא נורא, לפחות יש לנו זה את זה, אני משקרת לעצמי. כשגבע סוף־סוף מתעורר, אנחנו מבינים שאין לנו בעצם איך להמשיך מכאן, ושום מונית לא נראית באופק. אני נזכרת שיש לי כרטיס ביקור של המלון בארנק. מתקשרת, מבקשת שישלחו מונית. אין בעיה, עונה הפקידה החביבה, לאן? לאן? שאלה טובה. אמממ לקיוסק נטוש, מכירה? לא מכירה? רענן מזהה שלט שבור ועליו הכיתוב: ג'ימי'ז בר. גם זה לא עוזר לה. "אני יכולה לדבר עם מישהו?" היא שואלת. אשמח, רק ששום מישהו לא נראה בסביבה. ואז זה קורה, סוג של נס. פתאום מגיעה קשישה תאילנדית נטולת שיניים. 10 דקות אחר כך התייצבה שם מונית.
יש לנו עוד שלושה ימים להעביר באי הזה, ואני חווה רגע של שבירה. רוצה הביתה. הנה, אמרתי את זה. רוצה ליהנות משבוע חופש בבית, להיכנס מתחת לפוך ולקרוא ספר. שגבע ילך לגן וישחק עם החברים שלו, במקום ההליכה המעגלית שפיתח כאן סביב החדר. הוא גם הפסיק להגיד "כיף תאילנד". במקום זה הוא אומר "רוצה אייפד". אין ספק, הצלחנו כהורים.
אני מבקשת בקבלה לדבר עם מיכאל. חייבת לפרוק את התסכול שלי, וחייבת לעשות את זה בשפת אם. כשהוא מגיע עם החיוך האופטימי שלו אני מתפרקת. בכי חסר מעצורים. מיכאל מציע להעביר אותנו לחדר גדול יותר. לארוז ולפרוק זה גם סוג של פעילות, אז אני נענית להצעה. אני שואלת את עצמי איך במדינה טרופית, שמונסונים זה חלק מהקטע שלה, לא ערוכים למצב כזה. ואז אני שומעת לראשונה שהתאילנדים מכנים את המצב "אסון טבע". הם לא חוו שיטפון כזה יותר מ־20 שנה. הים מוצף בביוב, הם מספרים, ואנחנו מחליטים שדי, יש גבול למזוכיזם. לא ייתכן שאחזור מתאילנד בלי תמונה של כפות רגליים עם פדיקור מושלם על רקע בריכה שמתמזגת עם הים שנושק לשמיים ב־50 גוונים של כחול.
אנחנו מתחילים בקדחת של טלפונים ובירורים. איך מבטלים שהייה במלונות פאר ששולמו מראש בלי להפסיד את כל הכסף. איך מזמינים טיסת פנים חדשה ובורחים מכאן כמה שיותר מהר, כשכל יומיים קורסים החשמל, הטלפונים והרשת. כשכבר מצליחים להשיג את הסוכנות שדרכה סגרנו את כל המלונות – סוכנות ישראלית שיושבת בבנגקוק – מודיעים לנו, בלי להתבלבל, שלהם יש מידע שהסופה באיים נגמרה והשמש כבר זורחת. אני שומעת את זה בעודי עומדת במי הביוב ברחוב הקטן בכפר. אחרי לא מעט ויכוחים אני מבינה שהכסף הלך, אבל אנחנו מחליטים להמשיך בתוכנית המילוט.
משיחות עם ישראלים ותיירים אחרים אנחנו מבינים שכולם מנסים לברוח. במבצע לא פשוט, שמערב גם בני משפחה בארץ שמתגייסים להציל אותנו, אנחנו מצליחים לדבר עם חברת תעופה מקומית כדי להזמין כרטיסי טיסה חדשים לבנגקוק. בעודנו מוסרים מספרי דרכון, עוצרת אותנו הפקידה בקבלה. סגרו את הגישה לכפר, אין יוצא ואין נכנס. כמה שעות מאוחר יותר מגיע עדכון נוסף: שדה התעופה בקוסמוי נסגר. זה הולך ומשתפר, החופשה הזו.
למחרת מעדכנים שהשדה נפתח. בלי לחשוב פעמיים אנחנו מזמינים כרטיסי טיסה חדשים. מה זה כסף לעומת הזכות להיות חופשי. בשעת בוקר מוקדמת אנחנו ממהרים למונית שתיקח אותנו לחוף מבטחים. נטולי רעיון איך להמשיך מכאן, אבל סוף־סוף עם שמחה אמיתית בלב, אני מתפנה להתבונן מסביב. נראה שהגשם פוחת. השמיים מתבהרים. הנמלטים מתחילים לדבר בינם לבין עצמם על חוק מרפי. שיט המעבורת מהאי עובר חלק ונעים. כשאנחנו יוצאים ממנה כבר אין מקום לספק: השמש יצאה. אולי זו שמש שקרנית, אולי סתם שקר לבן, אבל היא בפירוש כאן. אנחנו מחליפים בינינו מבטים. "זה לא אומר כלום, יש באופק עננים אפורים, חותם על זה שבערב יהיה פה שוב גשם", אומר לי אחד הנמלטים. אני מחליטה לסגור את הפרק של קופנגן מאחוריי ולהציל את הימים הספורים שנותרו.
אנחנו נוחתים בבנגקוק ואחרי נבירה ברשת, התייעצויות וסיעור מוחות נופל הפור: פטאיה, או בשמה המוכר יותר, מעוז הזנות של תאילנד. לא הרבה יודעים, אבל בחלק הצפוני שלה פטאיה מציעה למשפחה כמונו בדיוק את מה שהיא צריכה: מלונות מפנקים, משחקיות לילדים, רחוב מרכזי שוקק, והכי חשוב - מזג אוויר מושלם. וכל זה במרחק של כשעתיים נסיעה מבנגקוק. כבר במונית, בדרכנו לפטאיה, אנחנו מבינים שעשינו את הבחירה הכי נכונה שיש. האווירה בפטאיה תוססת, והמלון שבחרתי מפואר בקטע מוגזם וכולל 5 בריכות, ג'ימבורי לילדים וצוות שיוצא מגדרו כדי לשמח אותנו. נכון, אנחנו בערך המערביים היחידים במלון, ופה ושם אפשר להיתקל ברחוב בגבר לבן מקשיש שעל זרועו תלויה צעירה תאילנדית, אבל גבע חזר להגיד "כיף תאילנד", והיי, יש כאן שמש.
תאילנד, אני לא יודעת אם אוכל אי־פעם לסלוח לך על החופשה הזאת, אבל קיבלת כמה נקודות על המאמץ בסוף. זה לא אומר שניפגש שוב, אבל מצד שני כבר אמרתי את זה בעבר.
