טלי יצפאן יוצאת מהבית עם חומת מגן, כובע ומשקפיים כהים שמאפילים על הכאב והסודות שרוחשים בעיניה, אבל את העצב סופגת הטי־שירט העליזה שהיא לובשת ושעיצבה בעצמה. ויש סדרה שלמה כזאת, של תשע דמויות מצוירות בסגנון נאיבי שנכנס לנשמה. היא התחילה לצייר מתוך משבר שעצר את חייה, ועכשיו היא יוצרת ליין של חולצות, תיקים, ספלים ואביזרים נוספים עם ציוריה, בתקווה שיעניק לה אוויר לנשימה. בחודש שעבר נמכרו שני ציורים שלה בגלריה, וזה נפלא, "אך אין לדעת מה יהיה מחר. אני לא מחפשת להתעשר", היא אומרת, "רק רוצה שיעמוד לרשותי סכום צנוע שיאפשר לי לצייר ללא הפרעה. אני מציירת על קנבס גדול שמונח על המיטה שלי מפני שאני גרה בדירת חדר קטנה, והחבר שלי הוא קרלו, הכלב הכי מתוק בעולם, שאלי הדביק לי לפני 13 שנה כדי שתהיה לי סיבה לצאת מהבית".
אלי הוא אחיה — אלי יצפאן (50), המבוגר ממנה בשנתיים. משפחה ממוצא עיראקי בת שמונה ילדים ("היינו תשעה, האח הבכור נהרג בגיל 17 בתאונת אופנוע. הייתי בת שנה וחצי כשזה קרה") מנווה שרת. היא השלישית מהסוף. "קראתי המון ספרים כילדה, הייתי רשומה בשלוש ספריות, ואחיי קראו לי 'הספרנית'. בפורים, בגיל שמונה, פיניתי את כל הרהיטים מהסלון של סבתא שלי והפכתי אותו לבזאר שבו מכרתי את כל האוספים שלי — מחקים, ניירות מכתבים, מה לא. למדתי בכפר הנוער בן שמן, וכשרצו לגייס אותי לממר"ם עשיתי הרבה בלגן כדי להגיע לגבעתי, עם החבר'ה מהפנימייה. כשהציעו לי תפקיד של פקידה פלוגתית, הטופ של הטופ, אמרתי 'לא, אני לא יודעת לטגן חביתות ואני אבכה לחיילים במקום שהם יבכו לי', אז יצרו לכבודי תפקיד לא מוגדר. הייתי אחראית על החבילות שהגיעו, על מועדון התרבות שבאוהל, ובכל שלושה חודשים עברתי עם החיילים למקום אחר. כיף".
כבר אז היא אימצה את המנהג לטרוף את החיים ולזנק ממקום למקום בחוסר שקט. "אחרי השחרור טסתי לארצות־הברית, מצאתי עבודה, אחרי יום התפטרתי וברחתי ארצה. הביתה. מה לעשות, אני שונה מהאחים שלי. הם שרדניים, הם טוענים שאני מפונקת ואולי הם צודקים, אבל ככה אני. נשארתי רווקה, לגמרי מבחירה. במערכות היחסים שהיו לי סבלתי מהתחושה של היעדר חופש. גם ילדים לא עשיתי, גם מתוך בחירה. אמנם אני קרועה על ילדים, ובמהלך השנים הצטיינתי בעבודה בגני ילדים מפני שלא הלכתי איתם ראש בראש, אלא ראש עם ראש, אבל ילדים זה שמחה עד ארבע וחצי".
מה קורה בארבע וחצי?
"ההורים שלהם באים לקחת אותם. אילו היה לי ילד, מי היה אוסף אותו ממני כשאני מאבדת סבלנות לחיים והפרעת הקשב משתלטת עליי?"
אהבתה לילדים הובילה אותה לניהול חנויות צעצועים ("איזה אושר, הייתי מפעילה את כל הצעצועים שמרעישים ודוהרת על הבימבות"), וכשמשפחת יצפאן פתחה סופרמרקט בנאות אפקה הועמדה לרשותה הקומה השנייה, שבה היא הקימה את ממלכת הצעצועים "טוליגל" שבה עבדה עם גל, אחותה הקטנה. "עד שבגיל 35, בבת אחת התנתקתי מהחיים", היא מציינת ביובש. "כיום, אחרי 13 שנות טיפול פסיכולוגי אני יודעת מה הסיבה, אבל באותה התקופה לא שאלתי למה, מפני שלא הבנתי מה קורה איתי. עניתי לעצמי שהמשבר של גיל 40 החליט להקדים אצלי בחמש שנים. לא רציתי לעבוד, לא היו לי חלומות, שום דבר לא עניין אותי. הפסיכולוגית אמרה לי שאת השיר 'אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל' כתבו עליי. אחרי שנים של פסטיבל ורעש וצלצולים, שבהן ניהלתי חנויות עם המון עובדים, אירגנתי מסיבות יום הולדת בימי שישי, ואפילו לקחתי קורס באימפרוביזציה אצל שרון אלכסנדר למקרה שיתחשק לי לעמוד על במה מקצועית, עברתי לחושך של סקנדל פנימי. גם בפגישות עם הפסיכולוגית לא הרביתי לדבר. ישבתי קפוצה ושירבטתי על דף כל מיני קשקושים כדי להתרכז".
אלי מדבר בגלוי על הפרעת הקשב שלו.
"גם לי יש הפרעת קשב וריכוז מטורפת, אבל ריטלין לא עובד עליי. בהפרעת קשב יש 800 דברים בראש. סרט של שעה וחצי בטלוויזיה, אני אראה במשך שש שעות עם המון הפסקות, כדי להשקות עציצים, להוריד את הכלב, לקום למקרר. אני לא מסוגלת לשבת בקולנוע, אלא רק באולמות VIP שבהם מאפשרים כל הזמן לקום אל אוכל. אבל ציור הוא הדבר היחידי שאני יכולה לעשות ברצף. כשאני מציירת אני בשיא הריכוז. אני מסוגלת לצייר במשך שתי יממות עד שהעיניים שלי נעצמות על הבד. לכן אין בי כעס על המשבר. הוא איפשר לי ללדת את עצמי כאמנית".
זה קרה כשהפסיכולוגית ראתה את הקשקושים שלה. "היא שאלה 'אולי תציירי על בד?' וזה נשמע לי כמו בדיחה רעה. מה לי ולציור? אבל אחרי כמה חודשים טיילתי עם קרלו ברחוב, עצרתי באיזו חנות וקניתי מכל הבא ליד. שפופרות שמן, מכחולים ובד קטן. לא ידעתי מה אני מציירת, עד היום אין לי מושג מה אני מציירת".
מה זאת אומרת?
"אנשי מקצוע, אוצרי תערוכות ובעלי גלריות, מגדירים את הסגנון שלי כנאיבי וטוענים שיש לי שפה ייחודית. הם נשבעים שבכל מקום שבו יראו ציור שלי יוכלו לזהות שזו אני. אבל אני, שמעולם לא למדתי ציור, לא מבינה בהגדרות ולא מתעסקת בהן. אני מציירת בלי לחשוב מה ואיך. מציירת פרצופים, דמויות ומבוכים, תמיד בצבעוניות עזה שמלווה אותי מתקופת עולם הצעצועים. ואני מציירת כדי לנשום, זה אפילו לא בשליטתי".
אלי, אחיה, תומך בה לאורך כל הדרך. "כשאמרתי לו שאני רוצה לצייר, הוא אמר 'תציירי'. כששאלתי אותו ממה אני אחיה, הוא חזר ואמר 'תציירי'. גם את הדירה הנוכחית הוא מצא לי. אני לא נדבקת אליו כדי שהשם שלו יפתח לי דלתות. בעצם, אין צורך שנעמוד זה ליד זו. רואים שאנחנו אחים".
המעבר לעסקים התחולל אצלה בחודשים האחרונים. "חיפשתי חולצות טי־שירט עם צבעוניות שדומה לציורים שלי", היא מספרת. "אני לא אוהבת לקנות ברשתות, רק בחנויות שמחזיקות כמות מוגבלת מכל דגם, ובסוף מצאתי חולצה אחת בחנות גלישה. 300 שקל לחולצה. קניתי אותה, למרות שהיו בה רק ארבעה צבעים, וחרשתי עליה עד שהיא התפוררה בכביסה. אז החלטתי ליצור בעצמי ולהשתמש בהדפס דיגיטלי כדי שהצבעים לא יתפוררו. התחלתי להסתובב בין בתי דפוס וכולם אמרו 'גבירתי, אנחנו לא מדפיסים יותר מארבעה צבעים'. זה הגניב אותי לגמרי. לא הסכמתי לוותר על אף צבע. המשכתי לחפש עד שמצאתי מקום אחד שבו מדפיסים בכל הצבעים והם יוצאים עזים כמו בציורים שלי. גם שם עשיתי בלגן. עד שלא מצאו את הצבע החום המדויק, למשל, לא אישרתי להדפיס".
עם שתי החולצות הראשונות היא עשתה סלפי בסלולרי, העלתה את התמונות לעמוד הפייסבוק שלה וכתבה לחבריה שהיא מתכננת להוציא ליין מוגבל. "הלכתי לישון ובבוקר גיליתי מלא הודעות", היא מעלה על שפתיה חיוך נדיר. "זה הזמין שתי חולצות, זו ביקשה שלוש, פתאום הייתי חייבת לשבת ולהכין רשימות, איך אני אעשה את זה אחרי שברחתי מהעסקים?"
מי שנחלצה לעזרתה היא האחיינית שלה, שירי יצפאן־רוקח, בתו של אחיה הבכור, דוד. היא לקחה לידיה את הניהול וגם בנתה עבורה דף עסקי — "Tay לובשים אומנות" שבו מתקבלות ההזמנות. עכשיו החולצות נמכרות במחיר השקה: 150 שקל לחולצה ו־250 לשתיים. הפריטים הנוספים בקולקציה עדיין לא תומחרו.
בימים אלה מוצגות עבודותיה של יצפאן בגלריה חלל בגן העיר בתל־אביב, בתערוכה הקבוצתית "אור" (עד סוף השבוע), אך היא, בניגוד לאחרים, ממעיטה לשהות בה. "החשיפה מביכה אותי", היא מודה. "קשה לי לקבל מהגלריסט מעטפה עם כסף. החלום שלי הוא שגלריה גדולה תאמץ אותי, תציג אותי ובתמורה תפקיד בחשבון הבנק שלי סכום צנוע למחיה. עד אז, אני מקווה שהשקט הכלכלי יגיע מהחולצות. בקרוב יתקיים מפגש מחזור, 90 שנה לבן שמן, וכל הבוגרים מהשכבה שלי כבר מזמינים חולצות לאירוע".
איך את מפנקת את עצמך?
"יושבת ומשחקת עם קרלו בחמש אבנים".
