הכדורגל מורכב מאינספור צלילים ייחודים. ואין רעש מפחיד יותר בכדורגל מאשר צלילו של השקט. בין מכוניות השחקנים המפוארות וצקצוקי המצלמות, במתחם וולפסון היה שקט. שקט מרתיע שחושש שזה האימון האחרון שנערך, אולי, לפני החדשות על ההתפתחויות שישאירו את המועדון בחיים. הפחד שתגיע גם הדממה.
השקט הקודר הזכיר במידה רבה שבעה, לא עלינו. אחד מקבל את השני ללא מילים, בפנים חתומות ועצובות. צעירים בני 14 ממתינים בפינה ומתדיינים על פירוק ודיני חברות, מבוגרים פוגשים חברים ישנים מהיציע כמו בפגישת מחזור. "איך עשו לנו את זה", זועקים אחדים לשמיים ומחפשים את האשמים ב"פשע" להגדרתם. אפילו ההומור השחור והציני היה כמו בשבעה: "פירוק אומר שבאר־שבע מגדילה את הפער ממכבי ת"א וה־5:0 בדרבי מבוטל, נכון?! נו, מעולה!". אוהד אחר מסתובב בינתיים כסהרורי ומצהיר כי הוא ממתין לארון הקבורה שיגיע מבית העלמין הסמוך.
והנה הם, שלושים אוהדים, אולי ארבעים, שמייצגים עשרות ומאות אלפים, שבאו להיפרד מהגופה המיטלטלת והחבולה שהיא כיום הפועל ת"א. אלה שיש הטוענים שגם בהם דבקה אשמה במצב המועדון. ייתכן שחלקם קיללו, מחו, כעסו, הפגינו. אבל לא הם ניהלו מועדון בצורה כושלת, לא חתמו על חוזי עתק מופרכים, לא מינו מאמנים גרועים, לא שמו יצירות אמנות במקום ערובות כספיות. להאשים אותם, או אוהדים בכל מועדון אחר, זה כמעט כמו שחברת אופנה קורסת תאשים את הלקוחות שלה.
לעיתים השקט המפחיד מופר בקללות לעבר שוינפלד המוקצה, במחיאות כפיים סוערות לגיא לוזון, או באוהד שפונה ביחידות לאלטמן ונפרד: "תודה על מה שנתת". וברקע גרפיטי ענק, Red or Dead. לכאורה, אפשרות בחירה. בפועל, זה כנראה הולך יחד.
ובין כל הדמויות הדומיננטיות מסתובב לו לבדו דור, בן 22, אוהד מגיל צעיר. כבר שעתיים הוא על סף בכי. בעיקר שותק. רק ברגע שהשחקנים עולים לדשא הדמעות זולגות כשהוא דופק כמוכה אבל על שער הברזל. "זה הסוף, אין ברירה", הוא אומר, "אבל הפועל לא תמות".
דור כנראה צודק. כי הפועל ת"א, כמו הרבה קבוצות כדורגל משמעותיות, הן לא דבר מוחשי שאפשר לגעת בו. הפועל ת"א היא מטאפורה. על 0:1 קטן־גדול ועל שדים אדומים. על אריק ועלי, על חודורוב ושייע, היד של לנדאו או הרגל של זהבי. התינוקות של קשטן והשרוכים של טייב, הקרנות של סיני והבעיטות של ריפעטיל. על אדום ססגוני ביציע, וכן, גם על פואד על הדשא. מטאפורה שיושבת לאנשים בראש ובלב, ולא בבקרה התקציבית. ומטאפורות אי־אפשר למחוק או לפרק. אפילו אם אתה מנהל כדורגל כושל.
