שני אנשים ברחוב מצביעים על עדי חבשוש ומחייכים, "זאתי מהפרסומת של תמי 4". היא נבוכה. "כל השנים לא הלכתי לאודישנים לפרסומות. אמרתי לעצמי, 'מה כבר ייתנו לי לפרסם, פלאפל?' אין לי פרצוף של למכור משהו, מה אני יכולה למכור? אחרי שיראו אותי ירצו ללכת לקנות משהו?" חבשוש טעתה. בימים אלה היא בכל מקום, מוכרת מתקן לסינון מים כפארודיה על כוכבת ילדים בשם "סיגל הצמאה", ובפרסומת אחרת משווקת בנק.
בין הברייקים של הפרסומות היא הספיקה לצבור על המסך פז"מ שהולך וגדל, בעיקר בתפקידי חיילות: ליזו מלכה, המלכה של הבסיס ב'האחיות המוצלחות שלי'. שירה, אחת החיילות השבוזות ב'אפס ביחסי אנוש'. נוע'ימה חליפה, מש"קית החינוך הבדואית ב'צומת מילר', ואושר, האחות של הקרפ"ח, בתפקיד האחרון שלה ב'תאג"ד'. חמש שנים מאז סיימה בית ספר למשחק, בינתיים קיבלה רק כמה תפקידי משנה, אבל יש לא מעט סימנים שעוד רגע תפרוץ. אם ב'ארץ נהדרת' קוראים שורות אלו, אנחנו ממליצים לשים עין - לחבשוש יש את מה שצריך כדי להגיע לשם בהמשך: רגישות, חוכמה, יכולת חיקוי, ומעין ערמומיות קומית ישראלית נדירה.
לתפקיד של החיילת הרעשנית, זאת ששונאת את המקום שבו היא נמצאת, חבשוש החליקה בקלות, לא במקרה. "כשהתגייסתי, הגעתי לבסיס חיל אוויר של חלקי חילוף של מטוסים", היא פותחת את התיק הצבאי. "מחסן 13 דונם בצריפין, רק בנות, מגיעים בבוקר, מקבלים שקית ענקית של ברגים ואני צריכה לחלק אותם לשקיות יותר קטנות. פשוט לספור ברגים במשך שנה, משמונה עד חמש. זה מחרפן, נהיה לך חם בגוף, עצבים, המוח נשרף, נדפק. כנראה מהעצבים התחילה לי בעיה בבלוטת התריס, קראו לי לוועדה רפואית, אמרו לי, 'תודה רבה על שירותך בצה"ל', שיחררו אותי. ואז בכיתי כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
* * *
חבשוש רצתה להרגיש משהו, ובצבא זה לא קרה. אבל גם קודם, הרצון הזה עשה לה רק צרות. "כשהייתי קטנה לא ידעתי שאני מצחיקה. בתיכון לא מצאתי את עצמי, לא תמיד הגעתי לבית ספר, לא היה לי טוב, לא חברים, לא בן זוג, וניסיתי, תקפתי בחורים באיי־סי־קיו, ולא הלך לי. רציתי להיות אמיתית, הייתי רגישה, לא התביישתי להגיד לבחור שאני רוצה אותו, וזה לא התקבל".
מה הכוונה?
"למשל היה בחור שתקפתי - מתקשרת אליו, הוא אומר לי, 'עדי, אני לא רוצה', מנתק לי ואני שוב מתקשרת. ביום ההולדת שלו הלכתי ברגל מפתח־תקווה לכפר מעש, חצי שעה עם בלונים, שוקולדים ושלט ענק, 'מזל טוב'. הוא לא היה שם, השארתי את המתנה, מחכה לו בבית, שומעת שירים של התאהבויות. שלחתי לו הודעה, נתן לי תשובה מעליבה.
"אחריו הייתי מאוהבת בבחור שראיתי במסיבה. תקפתי אותו בפייסבוק, עקבתי אחריו למסיבה, התאהבות מטורפת, מבחינתי הוא היה בן זוג שלי, מבחינתו לא. ערב אחד הייתי עם חברה הכי טובה שלי אז, היא ביקשה שאסיע אותה הביתה, משהו חשוד. נשארתי שם למטה וראיתי אותו עולה אליה. עליתי גם, מצאתי אותו אצלה בחדר כביסה עם בוקסר. אמרתי לו, 'מה אתה עושה פה בבוקסר?' הוא אמר, 'זה לא בוקסר', והאמנתי לו. 'באתי לפה לדבר איתה עלייך', והאמנתי לו. בקיצור, החיים הביאו לי כאפה".
ומה עשתה הכאפה?
"הולידה את 'חבשוש', זו דמות שהתגבשה עם כל מה שקרה בחיים שלי. מכל ה'לא', הבגידה, חוויות לא נעימות, אמרתי לעצמי - בחורה צריכה פאסון. פיתחתי ציניות, לא לומר מה שאני מרגישה, ככה כבר לא יוכלו לצחוק עליי או להגיד לחברה שלי, 'מה, אני לא יודע שהיא מתקשרת אליי מחסום ומנתקת?' עם חבשוש יותר קל לי להתנהל בחיים - הכול בהלצות, צחוקים, נעים. מי שקורא לי 'עדי' רואה מעבר ל'חבשוש' המצחיקה של 'יאללה אחות, בואי תעשי צחוקים'. אני לא רק תימנייה שעושה צחוקים, לא תמיד יש לי כוחות, גם אני צריכה מישהו שיקליל לי, גם אני צריכה חבשוש".
ויש לא מעט סיבות לצורך הזה שלה. "כשהייתי בשנה ג' בבית ספר למשחק אמא שלי חלתה. ארבעה חודשים הלכה וחזרה מרופאים, גילו לה סרטן ריאות בשלב ארבע. אמרו שהיא תחיה שבעה חודשים, או שלושה חודשים בלי טיפולים. לא אמרנו לה כמה נשאר לה, רצינו שתהיה תקווה. סירבתי להאמין, אמרתי, 'יהיה פה נס'. הלכתי איתה לכל הטיפולים, ישנתי איתה במיטה בבית חולים ובבית, היא השתעלה ונתתי לה תרופות, היה צינור ששואב מים מהריאה, אני הייתי עושה את זה.
"התחברנו מחדש, כל הרגעים שפיספסתי בלימודים ובעבודה ובצבא שלא הייתי. חיפשתי אנשים שהחלימו באורח פלא. הקראתי לה סיפורים כאלה, דמיון מודרך, מעבירה לה אנרגיות, פגשתי מישהו שהחלים משלב ארבע עם גרורות במוח מאותו סרטן - בעזרת תזונה, אמונה, כל מיני כאלה".
הנס לא הגיע.
"קמתי בשבת אחת, אחי קם לפניי והיא אמרה לו, 'תגיד לכולם לבוא', 'תחליף לי חולצה', 'תעיר את עדי'. אחרי זה לקחו אותה באמבולנס, היא עשתה 'שלום' לבית, ולא היה לה אוויר. אמרתי לרופא, 'היא צריכה אוויר'. הוא נתן שתי אופציות - מכונת הנשמה או מורפיום. חשבתי שמורפיום זה להקל על הכאב, לא הבנתי שזה לתת לה מנת יתר והיא לא תתעורר יותר. היא חשבה ואמרה, 'מורפיום'. היא הבינה. נשארתי איתה לישון בחדר, היא שמעה אותי בוכה, התעוררה וכבר לא הייתה יכולה לדבר, היא התאמצה לשים לי יד על הלחי, ליטפה אותי כמה שיכלה ואמרה, 'לא לבכות'. יצאתי מהחדר לכמה דקות, אחי התקשר אליי, 'תעלי'. היא נפטרה בזמן שיצאתי".
יש לה שני אחים גדולים, והיא גרה עם אבא שלה בבית בפתח־תקווה. "הוא סדרן מוניות, בן אדם נורא מצחיק ואני משגעת אותו, אבל בהתחלה לא היה פשוט. אמא שלי הייתה עמוד התווך, המקשרת, זה לגור עם שותף חדש, עם הכאב שלו ואני עם הכאב שלי וביחד מרימים אחד את השני. אחרי אמא הוא גם חלה, באותו סרטן שהיה לה. גילו לו את זה בשלב הראשון, והוא בריא, תודה לאל. פה כבר הייתי שכלתנית, אין יותר חלומות בהקיץ".
והייתה עוד כאפה. "הייתה לאמא שלי אזכרה ואחריה יצאתי לריצה. עשיתי סיבוב שונה מבדרך כלל, בלי האוזניות, רצתי על כביש 40, כביש ראשי אבל יש מלא שיחים. מאמצע המסלול שמעתי צעדים של מישהו אחריי. הוא התקדם, האטתי כדי שהוא יעבור, הוא האט אחריי. הסתובבתי, החזרתי את הראש, ובום - הוא קפץ עליי, חפן אותי, הפיל אותי על המדרכה וניסה לגרור אותי לצד, לשיחים. אם הוא היה יותר גדול אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לברוח, אבל הוא היה צנום והצלחתי להשתחרר.
"צרחתי! קיללתי, והוא ברח, אבל אחר כך הצליחו לתפוס אותו. מסתבר שהוא היה אורב שם באופן שיטתי. יכול להיות שהצלתי מישהי אחרת. הלכתי להעיד, שיגעו אותי, חקירות קשות. בסוף אין לי מושג מה קרה איתו. אחרי זה פחדתי לרדת בחושך, ישנה עם אור, היה לי התקף חרדה".
עוד שבוע את בת 30, את לא רוצה לפרוש כנפיים ולעזוב את הבית?
"אבא שלי ואני בעד שאעזוב, הבנו את זה, אבל נעשה את זה לאט־לאט".
מה אבא אומר על העבודה שלך?
"אתמול אמרתי לו, 'נכון היית בטוח שזה יעבור לי וזהו?' הוא חייך, הרגשתי שיש אישור. פעם אחרונה בביקורת אצל הרופא שלו בחוץ רצו להצטלם איתי, והוא מתחיל לספר עליי לכולם בהתלהבות, ואני אומרת לו, 'אבא, סתום'. הוא גאה. אני לא נהנית מזה עד הסוף, כשמזהים אותי ברחוב קשה לי. קשה לפרוח, מי יודע איזה כאפה אני אקבל מחר. אז אני בכוננות".
אפרופו כוננות, לא נמאס לך לגלם חיילת?
ממש לא. אין אצלי החיילת, המזרחית, האמו, כל מה שבא בא בברכה, לא מתלוננת, הכל מדויק, יש אצלי דמות. בתאג"ד כבר הייתי קצינה, אולי בעונה הבאה יתנו לי רכב צמוד, נהג וטלפון".
* * *
לחבשוש יש עניין עם המראה שלה, או במילים אחרות: אין לה כל כך עניין עם המראה שלה. בפייסבוק היא מקבלת בעיקר תגובות טובות, אבל לצידן - במתכונת הכסאח הישראלית - גם פרגונים מסוג אחר: '"יא מכוערת, והשיניים האלה, לא הייתי נוגע בה, דומה למפלצת'. בוא נראה אותם אומרים לי את זה בפנים".
באסה.
"כשעבדתי בצוות בידור באילת שמעתי שעובדים על הפקה לטרזן, אמרתי, 'אני רוצה להיות ג'יין'. אמרו לי, 'את לא ג'יין, את הצ'יטה'. אמרתי, 'אני לא מעלה את ההפקה'. הבטיחו לי תוספת למשכורת, אז לא ג'יין ולא נעליים, הייתי צ'יטה. לא גילו אותי שם (צוחקת). שמע, בבית ספר לא הייתי היפה, ידעתי מה אני - חמודה, חביבה, מצאתי דרך להשיג מה שאני רוצה".
והיום כשיש תפקידים של מלכת הכיתה?
"אני לא אקבל. לא נברח מהטייפקאסט החיצוני, זה מה שקיבלתי עד עכשיו. אני לא נראית כמו מלכת הכיתה אז זה לא יעבוד בטלוויזיה ובקולנוע. אי־אפשר, צריך להיות אמין. יש רפרנס של בחורות יפות, איתי אתה יושב ולא תגיד, 'איזו יפה היא', תגיד, 'איזו מטורפת, מגניבה, מצחיקה, איך המוח שלה עף'. אני לא חיה באילוז', אני יודעת מה אני יכולה לקבל ומה לא. פעם זה ביאס, התקדמתי. גם 'היפה' לא יכולה לעשות מה שאני עושה".
הרבה פעמים היופי הקלאסי בא עם תפקידים ראשיים.
"לא רק. יש מלא סרטים שבתפקיד הראשי היו צריכים בחורה לא כזו יפה, רק בטלנובלה תמיד יש את הבחורות היפות בתפקיד הראשי. הסיפורים האמיתיים של החיים קורים גם לאנשים פחות יפים, יש מלא תפקידים מדהימים כאלה".
בתאג"ד אמרו שתפסת את החתיך, פולצ'ק.
"התחושה של לתפוס מישהו שלא רוצה אותי זה נחמד, אני יודעת להתנהל עם זה יפה, אני מכירה את ההרגשה. נראה לי שכולם מכירים את זה. לפולצ'ק, דין מירושניקוב, ולי, היה חיבור מדהים מהרגע הראשון. הוא בא אליי הביתה לעשות חזרות. נכנס בחור חתיך - וגם לחתיכים אני לא הולכת, מי שרוצה, שיבוא. לא הבין איך לאכול אותי, והוא כל הזמן צחק. גם כשהייתי רצינית זה הצחיק אותו. אחרי סצנה מינית בינינו, מלא בנות כתבו, 'אושר המגעילה הזו, איך אתה נוגע בה?' וגם, 'איזה כיף לך, איזה חתיך'. נכון, בורכתי, שיחקתי עם שחקן נורא חתיך. מה שלא במציאות אז על הסט".
ובמציאות כיום? גברים? חבר?
"אני לא בזוגיות, וברור לך למה. פיתחתי חסימה אולי, גם אם אני רוצה אני לא אגיד שאני רוצה, אני אתבלבל. אני יכולה להיות אמיתית, אבל אם לא אדע בוודאות שהוא בעניין, אני אהיה צינית. בסוף יבוא מישהו".
אז מה, בסוף נשאר בן אדם שמצחיק את כולם כדי להתמודד עם העצב שלו?
"לא נולדתי ככה. כנראה זה בא מכל מה שחוויתי, אני יכולה בשנייה להתרסק ולהיות אדם דיכאוני. אחרי שאמא שלי נפטרה הייתי בעולם אחר. קמה בבוקר ובוכה, הולכת לעבודה בהיכל התרבות למכור כרטיסים ובוכה, עובדת בוכה, נכנסת לשירותים בוכה, הולכת הביתה ובוכה. הלכתי לאודישנים, תמיד הגעתי לשלבים גבוהים וזה לא קרה. אולי לא רציתי. כל הקפיצות האלה, להביא את עצמי רגשית, לא הייתה לי היכולת. להצחיק זה רגש, זה לא משהו חיצוני. אז לא הייתי יכולה להתמודד עם זה, אולי זה בא בזמן שאני מוכנה. אין בתוכי אדם שרוקד, יש זקנה ממורמרת שבוכה. קיבלתי כאפות, הייתי בדיחה, אולי כל העצב הזה הופך אותי לבן אדם שיודע להצחיק".
