האוגדונר
תראו מי מטיף לרמטכ"ל
שתי תורות לחימה התנגשו זו בזו סביב הכרעת הדין במשפט אלאור אזריה. האחת של הרמטכ"ל, רב־אלוף גדי איזנקוט, והשנייה של איל ברקוביץ'. דרגתו לא ידועה. אך מכיוון שהצהיר באחד הראיונות: "אני מת על פלאפל" - סביר להניח שהוא לפחות רב־סרן.
וכה אמר איזנקוט: "גבר בן 18 הוא לא ילד של כולנו ולא תינוק שנשבה. כשחוצים את שערי הבקו"ם יש פקודות. אם חייל מקבל פקודה בלתי חוקית בעליל, זו לא אפשרות לא לבצע אותה - זו חובה לא לבצע אותה".
והנה עיקרי דבריו של ברקוביץ': "יש משפט שאומר 'הבא להורגך השכם להורגו'. מה יגידו חיילי צה”ל שעדיין צריכים להילחם ולסכן את עצמם, שהצבא לא מגבה אותם? פעם היו אומרים 'טוב למות בעד ארצנו'. כנראה שאחרי המשפט של אזריה כבר לא יהיה לו תוקף. הרי בצבא אומרים שלא משאירים שבויים מאחורה, זה מראה כמה הצבא היה נגד החייל למרות שכל העם איתו".
אין ספק, דוקטרינת הלחימה השנייה נחרצת הרבה יותר, אם כי לא ברור מדוע נפתחה במשפט: "הבא להורגך השכם להורגו". כזכור, המחבל שבראשו ירה אזריה לא ממש בא אליו. גם טרומפלדור מתהפך בוודאי בקברו. לא בגלל שברקוביץ' לא נתן לו קרדיט על המשפט ההירואי, אלא בשל פקיעת תוקפו. את השבוי שעליו דיבר איל באמת נשאיר מאחורה, אבל המסר שלו ברור: הצבא הפסיד לעם, ולדרבי של חברון חוקים משלו.
מצד שני, מוזר שכדורגלן העבר לא השתמש בנימוק הכי מתבקש: השופטים לא היו צריכים להתערב בפרשת אזריה, כי זה מה שנקרא בתקנון - כדור ירוי.
ובדיון כל כך עקרוני, חייבים להתייחס למורשת הקרב של שני הלוחמים. רא"ל איזנקוט היה בין השאר מח"ט גולני, קמב"צ פיקוד צפון, מפקד אוגדת איו"ש וראש אגף המבצעים של צה"ל. הוא הכשיר דורות של לוחמים, הוביל כוחות במלחמת לבנון הראשונה והשנייה, לחם באינתיפאדות, פיקד על מבצעים נועזים, ואם להשתמש בסלנג שברקוביץ' מכיר, נלחם כמו גבר.
במי לחם איל? הנה, כך הוא בעצמו סיפר בעבר: "בצבא הייתי עובד רס"ר, מנקה חדרי שירותים בבסיס כורדני בחיפה. כל יום הייתי צריך להיאבק על כל אימון ומשחק. פעם לא נתנו לי לצאת לחצי גמר הגביע. התחננתי, בכיתי, בסוף ברחתי. המפקד הגיע למלון ורצה לקחת אותי לכלא. ברור שעליתי לשחק בסוף". ברור. הבא למלונך השכם להבריזו.
באותה הזדמנות, איל גם סיפר על הקריירה הצבאית של אחיו ניר: "הוא היה ג'ובניק, אבל לפני כל יציאה לאימון היו מוציאים לו את המיץ. הוא אמר לצבא שהוא לא רוצה לשרת, והם שיחררו אותו בקלות". וזאב ברקוביץ', אביהם של שני המורעלים, סיכם: "נכון שהמצב הביטחוני גרוע ושכל חייל חשוב, אבל כל ספורטאי דואג לעצמו". כלומר, טוב למות בעד עצמנו, ושבעד ארצנו ימותו אחרים.
איזנקוט? ברקוביץ'? תחליטו אתם אחרי איזה שועל קרבות הייתם יוצאים למערכה. ואל תתפלאו אם איל יכנס בקרוב מסיבת עיתונאים ויודיע שבכוונתו להיות רמטכ"ל. על אפו ועל חמתו של אלי אוחנה.
הצווחן
הסוד הצבאי של איציק כהן
והיה עוד אחד שתקף חזיתית את צבא ההגנה לישראל בעקבות פרשת אזריה. קוראים לו איציק כהן, הוא משחק בהפועל קטמון מהליגה הלאומית, ולוחם ללא חת בפייסבוק.
הנה הפוסט טראומה שכתב (שגיאות הכתיב במקור): "באף מדינה בעולם לא היה מתנהל משפט בכלל. ההפך, סביר להניח שהחייל היה מקבל צל"ש אבל פה משחקים אותה נהורים ויפי נפש. כל ילד שמגיע לגיל צבא אל תעשו את טעות חייכם. אין את מי לשרת פה. תפקירו את המדינת שמאל הזאת". רעיון מעניין. מי צריך טנקיסטים וסיירת צנחנים, כשיש לנו את צבא הטוקבקיסטים וסיירת צווחנים?
בקטמון, מועדון שחרת על דגלו ערכים של סובלנות, אחווה ואחדות, שמרו על זכות השתיקה, מה שאומר (אם נשתמש בסגנונו המלוטש של כהן) שהם רק משחקים אותה נהורים ויפי נפש. ובכל זאת, לאור קריאת החלוץ להחרים את צה"ל, פניתי לחייל האמיץ בשאלה פשוטה: מה עשית בצבא?
כהן, כמה מפתיע, הוריד פרופיל. בתחילה אמר שיבקש רשות מהקבוצה האם מותר לו לענות, אחר כך סימס: "הייתה החלטה שלא אדבר ולטעמי הם צודקים. נאמר מה שנאמר וזה מאחורינו".
גם לא מה עשית בצבא?
"למה זה מעניין אותך?"
כמי שמתח ביקורת כזו על הרמטכ"ל וצה"ל, מעניין אותי מה הרקע הצבאי שלך. שאלה מאוד פשוטה.
"השאלה פשוטה אבל אני לא מרגיש צורך לשתף אותה עם בן אדם שאני לא מכיר".
אז זהו, הבנאדם מתחמק, אבל אם ברקוביץ' שירת בשירותים, כהן בטח היה בשירותים החשאיים.
המאולף
מפגן הצביעות של ורמוט
"מכבי תל־אביב הפכה את השחקנים למאולפים ומחונכים לדרישות המערכת. מהרגע הראשון לא התחברתי למועדון. בחגיגות האליפות לא הרגשתי חלק ולכן לא חגגתי בצביעות". ככה אמר בשבוע שעבר גילי ורמוט הירוק, בחגיגת צביעות אופיינית למדי.
עכשיו בואו נחזור לאוגוסט 2015. איזה סוג של בית מצאת במכבי ת"א? נשאל אז ורמוט הצהוב, והשיב: "קיבלו אותי יפה, האנשים מסביב עזרו ותמכו בי. המבחן האמיתי הוא כשלא הולך, ודווקא אז כולם תמכו בי. ג'ורדי היה דואג להגיד לי 'תהיה רגוע, הפציעה תעבור'. אני לא רואה את זה כמובן מאליו, כי בהרבה מקומות אם אתה נפצע או בתקופה לא טובה - מתחילים הפרצופים. יש לי קצת ניסיון, ובאמת שפה הייתה תמיכה מלאה".
כן, כך נראתה המערכת החמה והמחבקת כשגילי קיבל ממנה כסף. אבל היום, כשהוא כבר לא שם, להד"ם. מכבי ת"א קרה ומנוכרת, וכל שחקניה מאולפים. הסיפור הזה היה יכול להיות מאלף אלמלא הכרנו את הזיקית. שנה בלבד לפני שעבר לצהוב הצהיר ורמוט האדום: "ברור שאני נשאר בהפועל, זה הבית שלי ואותו לא מחליפים". אז אמר. היום הוא כבר ירוק, ושוב מרגיש בבית.
"במכבי חיפה אני בא עם חיוך על הפנים", סיפר ורמוט בהתרגשות, "ורק מחכה להגיע לאימון". איזה כיף לו. סוף־סוף מועדון שלא מחנך את שחקניו לעמוד בדרישות המערכת. למרות שהם נראים מעולפים.
הלוזר
תביעתו וטביעתו של יבזורי
דגן יבזורי הגשים חלום במכבי ת"א. הגארד שעבר להפועל חולון שיחק 4 שניות ביורוליג, וגם זה סוג של פיינל פור. בליגה המספרים היו טיפה פחות מביכים, אבל הייתה לו גם הופעה בלתי נשכחת בחמישייה הפותחת.
זה קרה בנובמבר, כשמכבי ת"א שלחה חמישייה ישראלית לבית הדין לעבודה. גיא פניני, סילבן לנדסברג, יוגב אוחיון, גל מקל ויבזורי עתרו נגד החלטת מינהלת הליגה, המחייבת את הקבוצות לרשום בטופס שני צעירים לכל משחק ליגה. "יבזורי לא שיחק במרבית העונה, לא כי הוא לא שחקן טוב", הסבירה פרקליטת העותרים, "אלא כי לא היה מקום לרשום אותו".
בבית הדין השופטים לא דופקים חשבון לראשי מכבי ת"א ולשחקניה והתביעה נדחתה על הסף, אבל שם לפחות יבזורי הרגיש כמו כל הישראלים הכושלים בקבוצה. איך אמר ורמוט: המועדון הופך אותם למאולפים לדרישות המערכת, אחרת הם לא יהיו חלק ממנו.
