היה אפשר לצפות מרוג'ר ווטרס בן ה־73 לנהוג אחרת. הוא היה יכול להמשיך להתרווח בביתו וליהנות מהתמלוגים הזורמים הודות לקטלוג העצום והמניב של פינק פלויד, או לצאת לעוד סיבוב הופעות ראוותני שבו יחזור לאלבומי המופת של הלהקה שהנהיג בעבר. הוא אמנם עשה לא מעט משניהם, אך נדמה שהחרם האמנותי שהוא מוביל על ישראל הפך לסיבה שבגללה הוא קם מדי בוקר. לא סביר להניח שווטרס יזנח את הקו הלוחמני שלו נגדנו בקרוב, אבל אולי עכשיו הוא ימיר חלק מהאנרגיות האלה בעבודה על האלבום המתקרב שלו. תאריך היציאה טרם פורסם אך ווטרס סיפר לאחרונה שמדובר באלבום קונספט (כרגיל), המתחיל ברגע שבו סבא אחד חש שנכדתו התעוררה מסיוט שבו חלמה על ילדים שנהרגים. סבה מנסה להרגיע אותה ויוצא לחפש את הסיבה. "זה בעצם תקליט על אהבה", אמר ווטרס, "כמו כל התקליטים שלי בעצם, ועל הדרך שבה אפשר לקחת את האהבה הזאת ולהאיר בעזרתה את האנושות".
מאז שעזב בטריקת דלת את פינק פלויד ב־1985, קריירת הסולו של ווטרס הסתכמה בשני אלבומים. האחרון שבהם, Amused to Death, יצא לפני 25 שנה. למרות שהיו בהם כמה רגעים יפים, הניסיון לשחזר את הסאונד והעוצמה הפינק פלוידית מחוץ להרכב, התקשה להרשים.
לאחר האלבום המצליח Wish You Were Here ולמשך עשר שנים, ווטרס התנהל בלהקה כשליט יחיד. כתב כמעט את כל השירים והסתכסך קשות עם חבריו להרכב. באופן מפתיע, מרבית הפעולות האלו לא פגעו בפופולריות של הלהקה. הקו המאוד אישי־לוחמני־פוליטי שלו שלווה בהפקה בומבסטית המשיך גם לאלבומי הסולו שלו.
ועדיין, אלבום חדש של אחד היוצרים הגדולים בתולדות הרוק הוא אירוע מעניין. בוודאי כשהמפיק המוזיקלי שנשכר לפרויקט הוא נייג'ל גודריך, שעבד בין היתר עם רדיוהד, בק, רד הוט צ'ילי פפרס, פול מקרטני ואייר. זהו לא המפגש הראשון ביניהם. גודריך הופקד על ההפקה המוזיקלית במסע ההופעות האחרון של ווטרס שבו ביצע את האלבום The Wall במלואו. השילוב בין השניים עבד מצוין: ווטרס המשיך להישמע מגלומני וזועם כמו בשלהי שנות ה־70, וגודריך שימר את תחושת הניכור שעלתה מהיצירה ההיא, ושייף בתבונה כמה מפגעי הזמן שדבקו בה לאורך השנים.
50 שנה אחרי שאלבום הבכורה של פינק פלויד יצא, האיש שהכי מזוהה איתה מאותת שהוא חוזר לכושר. האנטגוניזם שווטרס מעורר, יהפוך בוודאי את ההאזנה לאלבום המלא שייצא בהמשך השנה למאתגרת. נקווה שהיא גם תשתלם.
