הסיקסטיז מעולם לא הגיעו לכאן: ב־1 ביוני 1967 פרץ לעולם 'סרג'נט פפר' של הביטלס, ב־5 ביוני ראתה אור 'מלחמת ששת הימים' של מדינת ישראל. אבל מספרים שהיה שם שמח. הסיקסטיז הן מושג, העשור שבו נברא עולם הפופ, אלבום תמונות וכולן אייקוניות: קנדי נרצח וניל ארמסטרונג קופץ, הגלולה וטוויגי, 'יש לי חלום' של מרטין לותר קינג ו'ווי של אוברקאם' של הפיסניקים נגד וייטנאם, דני האדום בצרפת והפנתרים השחורים על הפודיום במקסיקו. ובתווך, 1967 ו'קיץ האהבה' הראשון. כולם נוסעים לסן־פרנסיסקו, ספר שירה של טימותי לירי ביד, וטבליית אסיד מתחת ללשון. כן, אלה שפעם קראו להם 'ילדי פרחים' — כאשר פרחים עוד נחשבו דבר יפה. משוגעים, בואו לכאן.
אף אחד לא שם את בייבי בפינה ואת פטריק סווייזי בארון. בנות אמנם הפכו את 'ריקוד מושחת' לסרט הנשי הגדול של כל הזמנים, אבל גם גברים התאמנו על ההנפה המפורסמת רגע אחרי שניסו לעשות את הבעיטה מ'קארטה קיד'. סיפור ההתבגרות התמים, המקסים, על רקע אמריקה של 63', הגיש נושאים מורכבים בציפוי של סוכר: מעמד, גזע, הפלות. אבל זה לא רק העלילה והסקס אפיל של סווייזי שנמשח לכוכב־על. השירים של 'ריקוד מושחת' מנוגנים בפלייליסטים גם היום, הפסקול שלו הוא האלבום השביעי הכי נמכר בכל הזמנים ברחבי העולם, והוא הוריש לנו את מה שהוא כנראה השיר הכי טוב אי פעם בביצוע של שחקן - She's Like The Wind. בקיצור, 'ריקוד מושחת' עומד לגמרי במבחן הזמן. מה עומד? רוקד טוויסט. במאי, איך לא, יגיע גם עיבוד טלוויזיוני לרשת ABC שינסה לעשות הכל על מנת לחרב את המקור.
ספרה הרביעי של קסטל־בלום נפתח בגופת דג זהב ומתגלגל תוך עמוד וחצי לחיזיון דיסטופי עם תנופה של רכבת שירדה מהפסים. מוסד האימהות, האתוס הצבאי, מיניות, סדיזם וסמים הופכים לבופה פרוע של איברים פנימיים שנקצרו מפרות קדושות. הספרות העברית אימצה לחיקה את החגיגה הקסטל־בלומית שגם כשהיא לא מנומסת, אלימה ומגונה, היא מפנקת בהומור גבוה/נמוך, הברקות עסיסיות ועלילה עם הפרעת אישיות. בשניים וחצי העשורים שעברו מאז, קסטל־בלום ממשיכה להנפיק ספרים טובים אבל המומנט ההיסטרי, ההיסטורי של 'דולי סיטי' לא חזר. זוכת פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס הלשון העברית, פרס נוימן וזוכת ספיר דאשתקד, התמקמה בקונצנזוס הספרותי ונחשבת למבשרת העידן הפוסט־מודרני בספרות העברית לצד אתגר קרת, אבל לפופיות והרדיקליות של 'דולי סיטי' לא קמו מתחרים. גם לא מצד קסטל־בלום עצמה.
מלבד אינספור רציחות ומעט רגעי חסד, כותלי הכלא אוסוולד הכילו גם את המפץ הגדול שנקרא "תור הזהב של הטלוויזיה". יצירת המופת של טום פונטנה הייתה סדרת הדרמה הראשונה של HBO עם פרקים באורך שעה. היא זו שפרצה את הסכר שאחריו הגיעו 'הסופרנוס', 'הסמויה', 'עמוק באדמה' ושטף של תכנים שגרמו לאנשים להסתובב כמו זומבים ולמלמל זה לזה, "בלי ספוילרים". מניית היסוד של 'אוז' בדברי ימי התרבות הושגה בזכות אנסמבל דמויות מרהיב - מאדביזי המוטרף ועד סעיד המחשמל, מביצ'ר האומלל ועד שילינגר המאמלל; הודות לתסריט חסר פשרות שקטל את טובי ורעי בניו בשיא תהילתם; ובשל יכולתם של יוצריה להגניב ניצוצות של נשמה לתוך אפילה גדולה. למעשה, כל מה שבא בעקבותיה היה רק בונוס.
לפני עשר שנים לא היו אפליקציות. המיילים לא עקבו אחריך לכל מקום. לא היו קבוצות ווטסאפ. אנשים בהו בשיעמום בתור או ברמזור. חמור מכך: אנשים אשכרה הסתכלו אחד לשני בעיניים בזמן ארוחת הצהריים. ואז הגיע סטיב ג'ובס עם האייפון, המכשיר שאיחד את הטלפון, האינטרנט, המצלמה, האייפוד, מעבד התמלילים, החיים שלנו, לכדי מכת מוות ליכולת הריכוז האנושית. זה לא יהיה מוגזם לקבוע שהאייפון הוא הגאדג'ט החשוב ביותר מאז המצאת הטלפון הנייד. זה שלא רק שינה את הדרך שבה אנחנו עושים פעולות בסיסיות, אלא גם את המצב הנפשי שלנו. רק תחשבו על הפרעות הקשב, ההתמכרות לעדכונים הבלתי פוסקים, הצפצופים האינסופיים על הודעת ווטסאפ מעיקה, מייל מאיזה נודניק, עדכון פוש על אסון חדש, וכמובן הרפרוש המתמיד בפייסבוק. האייפון, עם מסך המגע שלו, כמו גם שלל המכשירים הדומים שהגיעו אחריו, הוא המוצר האחד שאי־אפשר בלעדיו. עד חגיגות ה־20 כנראה נתאבד.
פלורנטין ירדה כמו מכה אפורה על הטלוויזיה הישראלית. בימים ההם, כשלסדרה על חבורת צעירים בתל־אביב עוד היה מקום בערוץ 2, הדרמה של איתן פוקס וגל אוחובסקי הייתה דירת השותפים של המדינה. אנסמבל השחקנים והשחקניות שלה שימש כפרסומת של ממש לדור האיקס: קארין אופיר, אורי בנאי, דנה מודן, סמי הורי, אבשלום פולק, ניר פרידמן, עמי סמולרצ'יק וכמובן איילת זורר. הם נראו נכון, דיברו נכון ופרצו טאבואים כמו הצגת הנשיקה ההומוסקסואלית הראשונה בטלוויזיה הישראלית וסצנת יציאה מהארון בלתי נשכחת מול שידור הלוויה של רבין. ומעל הכל, 'פלורנטין' לכדה את סיפורם הכואב של אלו שהאמינו שהחיים באמת די קלים ואחרי 20 שנה גילו שגם דירה ברחובות זה לחיות את החלום.
יש הבדל בין גיא פינס ל'גיא פינס'. הראשון הוא שמו של אדם, שהוא גם עיתונאי תרבות ותיק ומגיש טלוויזיה מנוסה. השני הוא כבר מושג־על שחולש על כל מה שקשור בבידור וברכילות בישראל. אלפי תוכניות קיבעו את 'גיא פינס' — מי בכלל זוכר ששמה כולל גם את המילים "ערב טוב" ־ כסוגה טלוויזיונית בפני עצמה, שעיקרה עיסוק מקצועי בנושאים שצבעם כצבע השמש, אבל תמיד על גלגלים משומנים באירוניה ומודעות עצמית. לא מעט פעמים הדואליות הזאת מובילה לצביעות ולצדקנות, אבל לא ניתן להכחיש את הדומיננטיות העצומה של התוכנית בתחומה. היא צלחה את המעבר מ־HOT לערוץ 10, מעכה חקייניות והשפעתה ניכרת גם על החדשות ה"רציניות". אחרי מותו של שמעון פרס, לא מן הנמנע שדווקא 'גיא פינס' תהיה זו שתקבור את כולנו (ותשלח צלם).
גבר הולך לאיבוד עם אישה דרך מרפסת. הוא מרגיש בעננים, היא מרגישה שהיא עפה. סצנת הנשיקה בין רוז (קייט וינסלט) לג'ק (ליאונרדו דיקפריו) משוחזרת מאז 1997 על ידי כל זוג שני בדייט שלישי, כאייס־ברייקר לגיטימי. מורשת נצחית מ־194 הדקות של 'טיטניק' ששבר את הלב כמו ספינה שנכנסת בקרחון. לצד הרומן הלוהט, ג'יימס קמרון שזר בתוך האסון ההיסטורי ביקורת על פערי המעמדות והיוהרה של משיטי האונייה, שהובילה לסוף המר, והראה איך בונים מתח יעיל לסוף ידוע מראש. 200 מיליון הדולר שהושקעו בצילומים הוכיחו את עצמם כשהסרט הפך למכניס בכל הזמנים, עד שהודח על ידי סרט אחר של קמרון - 'אווטאר'. ולא סתם הכריז ג'ק שהוא "מלך העולם", התפקיד הזה הכתיר את דיקפריו למלך הוליווד. ולחשוב שהאולפנים רצו ללהק במקור את מתיו מקונוהיי ואת גווינית' פאלטרו. ומילא הם, אבל קמרון לא רצה להכניס שיר לסרט. ספרו את זה לסלין דיון, ועכשיו נסו להפסיק לזמזם 'My heart will go on'.
ב־23 ביוני 1992 זוכה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין בבחירות. שישה ימים אחר כך עולה למסך סרט המופת של אסי דיין. הזיה אפוקליפטית, אלימה בטירוף, המנבאת את התנפצות החברה הישראלית לרסיסים קטנים, שנכנסים לתוך העין. דווקא על רקע האופוריה של תחילת הניינטיז, "מזרח תיכון חדש", האפשרות לשלום ורווחה כלכלית, דיין היה כמעט היחיד — יגאל עמיר יבוא שלוש שנים אחר כך — לשרטט את העתיד שבו אנו חיים היום. המלצרית מכורה לקוק וחולמת לברוח מכאן, חברתה יפת הנפש יוצאת מדעתה ומתאבדת, הערסים מבקשים לשמוע מזרחי ומסולקים החוצה, והחברים של אלאור אזריה מרססים הכל, בנקמה אחת גדולה. גבעת חלפון אינה עונה: הסיפור האמיתי.
1955, 1966, 1977, 1988: סדרה של ארבע שנים אגדיות שהפכו צמתים בתרבות הפופ. ו־77, כמו שם האלבום המשותף של טוקינג הדס ומנחם בגין, היא המשמעותית מכולן. סטודיו 54 חוגג את הדיסקו וג'ון טרבולטה מפיץ אותו לעולם. הבלאק־אאוט בניו־יורק מאפשר לכל ילד שחור להצטייד בפטפון ולהצטרף לתנועה שתיקרא היפ־הופ. דיוויד בואי פוגש את האלקטרוניקה של קרפטוורק בברלין. והדובדבן הרקוב, הפאנק של הסקס פיסטולז חוגג חצי יובל למלכה. ג'וני ליידון וסיד וישס היו בסך הכל גנבים קטנים ומעצבנים של מוזיקה פרימיטיבית, עם חזון אחד גדול: דו איט יורסלף. כל אחד יכול. 40 שנה אחר כך, הפאנק עדיין מת אבל כבר יש לו נכד. תכירו: האינטרנט.
כמו הנצרות ופאולוס, הרוקנרול ואלביס, ההיפ־הופ והביסטי בויז — גם המוזיקה המזרחית הייתה זקוקה לשליח, שיפיץ את הבשורה בקרב העולם הלבן. תמיר קליסקי וזאב נחמה, אז עדיין משפחה מאושרת, הביאו לעולם את הילד הזה: אייל גולן. הזמיר ממרמורק עם הקול האלוהי, צעיר, חתיך ורחוק דאז מכל סטיגמה רעה, מהסוג שאפף את חייו ומותו של זהר ארגוב. האלבום נפתח ב'לב של גבר', 'בלעדייך' ו'צאי אל החלון' — שלושה להיטים היסטריים, שלמעשה ממציאים את הפופ הישראלי של היום. תחילת המהלך שמעלה את המוזיקה המזרחית הדחויה מהקסטות של התחנה המרכזית, אל ראש המצעדים ולב הפריים־טיים, בדרך לקיסריה.
"מפץ בין כוכבים: חזרתי להציל את העולם!" קורץ תום יורק בעינו העצלה, בפתיחה של 'אוקיי קומפיוטר'. יצירה קאנונית של שירים מחרידים, המוגשים באריזה מפתה לאבקת כביסה. לחנים מופלאים — אין כאן שיר שאיננו מושלם — וסיסמאות המנוניות, ציניות, על לב שבור, אנונימיות מעקרת ואובדן הרגש, בעולם המפורק והקר הזה שאנחנו תכף צועדים לתוכו. "בריא יותר, שמח יותר. חזיר על אנטיביוטיקה, בתוך כלוב". רדיוהד הגיעו להציל אותנו, בידיעה שכולנו ניכשל. על הדרך הם גם השלימו את הטרילוגיה והמהפך עם 'קיד איי' ו'אמנז'יאק', הפכו ללהקה החשובה והמשפיעה בעולם, ומכרו מיליונים. ורק הייאוש לא נעשה יותר נוח.
