הסיבה העיקרית לראות את הסרט הזה היא הופעתו הווירטואוזית של ג'יימס מקאבוי. השחקן הסקוטי המצוין, מכוכבי סדרת "אקס־מן", מגלם בחור מפילדלפיה הסובל מפיצול אישיות. לא שתיים ולא שלוש, אלא 23 זהויות המקננות באדם אחד. פעם הוא אדם בוגר, פעם הוא ילד, פעם הוא אישה ופעם הוא נער מתבגר.
צפו בקדימון
מקאבוי מחליף דמויות כזיקית. הוא משתמש בכל פרט אנטומי בגופו. בקולו, בעיניו, בשפתיו ואפילו בשיניו. ומשחקו מרתק שלוש פעמים. פעם בגלל תחושת האיום שהוא משדר מכל אישיות שהוא מגלם. פעם בגלל טכניקת המעבר הבלתי מורגש מדמות לדמות. ופעם נוספת בגלל הדיאלוגים בתסריט הגורמים לנו לתהות מהו סודו.
הסרט מתנהג כמו תעלומה פסיכולוגית עם סיום מפתיע, אבל נתון בתוך מסגרת של מותחן אימה. לא נעשה כאן ספוילרים ורק נספר שהסרט מתנהל בשני נתיבים. שניהם לחוצים וקלאוסטרופוביים, הודות לצילומים הדחוסים. הנתיב האחד מוביל מתחת לפני האדמה, אל מחבוא אטום שבו כלואות שלוש נערות שנחטפו בדקות הפתיחה של הסרט. בנתיב המקביל, אנו מצטרפים לשיחות שמנהל הגיבור הסכיזופרן עם התרפיסטית המלומדת שלו (בטי באקלי), בדירתה עמוסת הספרים. אם פעם או פעמיים המצלמה יוצאת החוצה לאור היום, אנחנו ממש נושמים לרווחה אוויר מרענן.
לדוקטור התרפיסטית תפקיד כפול. גם לספק לנו הסבר פסיכולוגי, מדעי כאילו, וגם להוליך אותנו שולל לגבי כוונות המותחן. שהרי התסריטאי והבמאי מ' נייט שאמלאן מומחה בהחלפת הילוכים, בעיקר בחלקים האחרונים של סרטיו. שאמלאן הוא חיית קולנוע, היודעת היטב את מלאכתה ואוהבת לתעתע בצופים. כמו בסרטיו הראשונים "החוש השישי" ו"סימנים" הוא שב ומפגיש את הפסיכולוגי עם העל־טבעי, כיד הדמיון הטובה עליו.
כך, למשל, שאמלאן מקדיש לאחת הנערות החטופות (אניה טיילור־ג'וי) הרבה צילומי תקריב ומעלה בפלאש־בק זיכרונות ילדות שלה, הקשורים בדודים סוטים ובמפלצת מסתורית. אבל אל תטעו. אין בסרט עיסוק בפדופיליה. גם אין בו דם ומחזות זוועה. שאמלאן מעדיף לעבוד על החושים ולהצית את הדמיון. לכן, גם אם בחלקה האמצעי העלילה דורכת במקום וסצנות חוזרות על עצמן, שאמלאן ומקאבוי מצליחים להחזיק אותנו במתח. ואל תפספסו את השוט בשנייה האחרונה. ממתין לכם אורח מפתיע.
