"כששמעתי על קריסת המנוף בבת־ים הייתה לי צמרמורת בכל הגוף. במשך כמה שעות הייתי מכווץ כולי מהמחשבה ש־50 טון צנחו עם מנופאי. זה החזיר אותי שבועיים אחורה, אל קריסת המנוף שעבדתי עליו באתר בנייה בראש־העין. רציתי לפתוח טלוויזיה ולראות את התמונות מבת־ים, אבל לא הייתי מסוגל — אני עדיין מנסה לאחות לא רק את הפצעים הפיזיים, אלא גם את הנפשיים. אני יודע בדיוק מה עבר עליו גם בלי שיספר לי. שנינו אחים לאותה צרה".
שגיאל הלל (29) מדבר בקול רועד. מאז התאונה הוא מסתגר בביתו שבשערי תקווה, משחזר בראשו שוב ושוב את האירוע שבו כמעט איבד את חייו וסובל מסיוטים בלילות. "זה קרה בזמן הקמת המנוף, שהיה בגובה 60 מטר, בדיוק כמו זה שהתמוטט השבוע", הוא מספר. "הגעתי לאתר הבנייה בשלב שבו חיברו את הקבינה והתבקשתי לעלות למעלה, כדי לעזור בכיוונים בזמן ההרכבה. כשהרכיבו את זנב המנוף הרגשתי פתאום שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי להגדיר מה בדיוק. הסתכלתי מהחלון כדי לנסות להבין מה קורה ופתאום הסביבה השתנתה לי מול העיניים, הכל זז שם. המנוף נטה שמאלה, ואני זוכר שאמרתי לעצמי שזהו, המנוף מתרסק ואני הולך למות עכשיו. אי־אפשר לתאר את ההרגשה הזאת, זה כמו לראות מסך שחור בלי כלום עליו.
"בלי לחשוב הרבה, באינסטינקט הישרדות ראשוני, קפצתי לצד הימני של הקבינה שנראה לי בטוח יותר. אחרי כמה שניות משהו נעצר וכבר לא הייתה משיכה כלפי מטה. זינקתי מיד מהקבינה אל הסולם שצמוד לצד המנוף. ירדתי במהירות, וכשהגעתי למטה ראיתי שבסיס הבטון שעליו עמד המנוף היה סדוק בצידו האחד ושקוע בצד השני. הסתובבתי וגיליתי מה הציל אותי: המנוף היה מוטה, אבל נשען על המנוף הנייד שהיה צמוד אליו כדי להקים אותו. בלעדיו המנוף היה מתרסק לאדמה בדיוק כמו בבת־ים".
הלל יצא יחסית בזול מהאירוע. הוא נפצע קל בגבו ועובר טיפול פיזיותרפי ופסיכולוגי. מפעיל המנוף שהתרסק השבוע בבת־ים עדיין מאושפז כשהוא מורדם, ומצפה לו שיקום ארוך. שניהם מצטרפים לסטטיסטיקה עגומה של תאונות מנוף, שבגללה מתכוונים לשבות בשבוע הבא כ־1,000 המנופאים שפועלים בענף.
עגורנים במקום תואר בכלכלה
לאור ההיסטוריה של המקצוע, לא קל להבין מה מביא אדם לעסוק בעבודה כל כך מסוכנת. "רציתי ללמוד כלכלה ומינהל עסקים, אבל זה לא קרה, בעיקר מסיבות כלכליות", מספר הלל. "לפני שלוש שנים שמעתי על קורס מפעילי עגורנים ונתתי לזה צ'אנס. בהתחלה התביישתי במקצוע הזה, אבל גיליתי תחום טכני מאתגר ומעניין ולמדתי לאהוב אותו. אחרי מה שקרה אני לא רואה את עצמי חוזר לעבודה כמנופאי".
לעומת הלל, מאיר כוגן (64) מעפולה היה נותן הכל כדי לחזור לעגורן שלו, אף שנפצע בתאונת עבודה. "אין יום שבו אני לא חושב על הימים ההם, כשבאתי בבוקר לאתר בנייה ועליתי למעלה", הוא נזכר. "כשאני בתוך המנוף אין אצלי מקום לפחדים ולחרדות, מה פתאום שאחשוב על תאונות — אני חושב רק על הצדדים הטובים. לא כל אחד יכול לעבוד במקצוע הזה, אבל מי שעובד יודע שיש בזה המון קסם. זה כמו לשאול טייס למה הוא טס בשחקים. זה כיף אדיר: אתה עובד בגובה, נמצא מעל כולם ומרגיש כאילו אתה שולט על העולם".
האידיליה של כוגן נקטעה ב־2012. הוא נפל מגובה של שלושה מטרים כשירד מהמנוף והובהל לבית החולים כשהוא נטול הכרה וסובל משבר בגולגולת. "איבדתי את הזיכרון לטווח הקצר, איבדתי עבודה אהובה — וגם את מטה לחמי", הוא אומר.
כוגן, שעבד כמנופאי מ־1991, מספר שבמשך השנים היה עד להידרדרות ברמת הבטיחות בתחום. "באתר הבנייה אתה הוא זה שאמור לקבוע את הכללים", הוא מסביר. "אם משהו במנוף לא תקין אתה משבית את העבודה בשטח. ככה זה היה לפני שנים וככה זה אמור להיות בעולם שבו כללי הבטיחות קובעים, אלא שבשנים האחרונות יש קבלנים שרוצים לבנות מהר ולוקחים אנשים לא מספיק מקצועיים. לדוגמה, אם המנופאי אומר שקשה לשלוט במנוף בגלל רוח חזקה וצריך להפסיק את העבודה, מנהל העבודה באתר יכול לומר לו שאם לא מתאים לו שילך הביתה כי יש עוד עשרות כמוהו שיעשו את העבודה. הרבה מנופאים טובים ואחראים נשארים, למרות הבעייתיות, כי הם צריכים להתפרנס. הם משתדלים להיזהר, אבל לא תמיד זה מצליח.
"אתה נמצא בגובה של 90 מטרים וסומך על מי שאמור לכוון את המנוף שלך, אבל לא תמיד מדובר באדם מקצועי. הוא יכול להגיד לך לקחת ימינה, אבל בעצם צריך לקחת שמאלה והוא לא שם לב, ואתה עלול לחטוף מכה. במנוף אמורה להיות הארקה, אבל בפועל היא לא קיימת בכל המנופים וקורה שמנופאים מתחשמלים".
אתה מכיר הרבה מפעילי מנוף שהייתה להם תאונה?
"כמעט כל מנופאי שאני מכיר חווה תאונה או כמעט תאונה. הרבה מהוראות הבטיחות אינן מיושמות ואנחנו מדברים בינינו הרבה על כך שאנחנו בעצם בשר תותחים — או ליתר דיוק בשר מנופים. אבל מי שאוהב את האדרנלין של אתרי הבנייה ואת העלייה לגבהים לא יכול להפסיק, למרות שהוא מודע לסיכונים".
אהבה של 31 שנים
אלכסנדר יוסטיננקו (48) מקריית־ים הוא דוגמה מצוינת לדבריו של כוגן: למרות פציעה קשה שההתאוששות ממנה נמשכה שנתיים, הוא חזר בשנה שעברה למנוף. "לפני שלוש שנים עבדתי באתר בקריית־מוצקין", הוא נזכר ביום התאונה. "כשירדתי מהמנוף נשרף כבל חשמלי וקיבלתי מכת חשמל של 180 וולט. למזלי מנהל העבודה והקבלן ראו את מה שקורה ובתוך שנייה הורידו את המתג וכיבו את החשמל באתר. נפלתי, ביצעו בי החייאה ופוניתי לבית חולים. התפוצצתי מכאבים. הכתף שלי התרסקה, ועברתי ניתוח מסובך שאיכשהו תיקן את הנזק.
"היום הגוף שלי מלא בברזלים, ברגים ומסמרים, אבל אני לא מוכן להיות מסכן והיה לי ברור כל הזמן שאני חוזר לעבודה. במשפחה ניסו לשכנע אותי לרדת מהמנוף ועניתי להם שאני לא הולך לעבוד בשום דבר אחר. אהבה של 13 שנים לא עוזבים. לא היה בי שום פחד לעלות על המנוף, לא לפני הפציעה ולא אחריה. עבדתי עשר שנים כטכנאי במפעל ושום דבר לא דומה לעבודה בגובה".
למרות אהבתו לגבהים, יוסטיננקו מודה שמאז הפציעה הוא רגיש יותר לכל הקשור בבטיחות: "אם יש בעיה אני עוצר את העבודה והולך הביתה. כשאני עולה למנוף אני מוודא שמערכת החשמל נבדקה ושהכל עובד כמו שצריך. הספיק לי פעם אחת להתחשמל וכמעט למות. אם אני רואה שאנשים עובדים בלי חגורות או קסדות אני לא מוכן לקחת סיכון. אבל אני גם זוכר תמיד שאני לא יודע מה יהיה בעוד דקה. אני יכול למות בכביש, יכולה ליפול עליי חתיכת תקרה בבית ויכול לקרות לי משהו במנוף. אין לי מה לעשות חוץ מלהזכיר לעצמי שבעבודה שלי יש גם כיף וגם כאב וגם הרבה בלגן".
גם ילנה הירצ'יב (33) מראשון־לציון הייתה מכורה לעבודה על מנוף. "אני עובדת ארבע שנים במנופים. חברים שלי כל הזמן אמרו לי: 'תפסיקי עם העבודה הזאת', אבל לא הייתי מסוגלת לעזוב. בשבילי זה כמו סם. אני רואה מנוף ורוצה לעלות ולהסתכל על כולם מלמעלה, זו הרגשה נהדרת".
הכל השתנה בתחילת ינואר, כשהירצ'יב נשלחה לרחובות כדי להחליף מפעיל עגורן. "מנהל העבודה אמר שאעלה למעלה, ותוך כדי הטיפוס בסולם נפצעתי בראש מברזל שבלט לתוך השרוול שבו עובר הסולם. לא חבשתי קסדה מכיוון שלא אמרו לנו שצריך, ואם הייתי מתלוננת אני חושבת שהיו מוותרים עליי. היו לי חתכים עמוקים בראש ורק אחרי יותר מחצי שעה הורידו אותי למטה, התקשרו לחבר שלי ולקחו אותי לבית החולים.
כיום היא עדיין בחופשת מחלה, אך למרות אהבתה למקצוע היא ככל הנראה לא תחזור למנוף. "זה נכון שהעבודה חסרה לי", היא מודה. "כשאני רואה בחוץ מנופים אני מרגישה צורך לעלות עליהם, אבל אז אני מסתכלת על שלושת הילדים שלי, שמתחננים שלא אחזור לשם ומודה שאני גם מפחדת. אני מכירה את המנופאי שנפצע השבוע בבת־ים. ראיתי בצילומים איך המנוף נופל וקוביית הבטון לא מחזיקה אותו וכל כך התעצבנתי. לא שומרים על המנופאים ולאף אחד לא אכפת. לפני הפציעה לא חשבתי על סכנות בעבודה הזאת, עכשיו אני מבינה שזה לא אחראי שאמא חד־הורית כמוני תעבוד במקום שלא מקפידים בו על בטיחות".
משולש של ניגוד אינטרסים
לריסה חודוש, שבעלה סמיון נהרג בתאונת מנוף באוקטובר 2015, לא מסתפקת במתיחת ביקורת על מצב הבטיחות בענף הבנייה. לפני כחודש היא תבעה בבית המשפט המחוזי בתל־אביב לא רק את חברת כוח האדם שבה עבד סמיון, את בעלי המנוף ואת הקבלן, אלא גם כמה גופים ממשלתיים: מינהל הבטיחות בעבודה במשרד הרווחה; הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שרונים, על כך שהעגורן הוצב ללא היתר בנייה כפי שדורש החוק; ומשטרת ישראל, על שלא סיימה לחקור את המקרה. את התביעה, על סך 2.5 מיליון שקל, הגיש בשמה עו"ד ישראל אסל.
"הבעיה המרכזית שאני מקווה שתידון בתיק הזה היא ניגוד האינטרסים שקיים בין הקבלן של פרויקט הבנייה, החברה שמשכירה את לו המנוף וחברת כוח האדם שמספקת לו את המנופאי", אומר אסל. "המשולש הזה מתאפיין בחוסר אכפתיות: לקבלן לא אכפת מהמנופאי, מכיוון שהוא אינו העובד שלו והוא מעוניין שיעלה למעלה ויפעיל את המנוף; חברת כוח האדם רוצה שהעבודה תתבצע על ידה ולא על ידי חברה מתחרה; וחברת המנופים רוצה שהכלי יתחיל לעבוד ומהר.
"בטיחות העובדים לא משחקת תפקיד. עקרונית יש תפקיד של בודק בטיחות באתרי בנייה, אבל בכל המדינה יש רק אחדים מהם. אין לי ספק שמנהלי העבודה באתר בנייה מחזיקים תזכיר בטיחות, אבל לא בטוח שאכן בוצעה בדיקה כמו שצריך. יש לחץ על בודק עגורנים שלא להשבית את הכלי, ומעגלים פינות למיניהן".
כשחודוש נשאלת על תאונת המנוף שאירעה השבוע היא דומעת. "כששמעתי על מה שקרה בבת־ים פתחתי מיד את הטלוויזיה ולא יכולתי להתנתק מהמסך. ראיתי את הסרטונים שוב ושוב", היא מספרת בבכי. "חשבתי על הנפילה האיטית של המנוף ושבטח עברו בראשו של המנופאי תמונות של המשפחה וזה נורא. אני מתפללת שהוא ייצא מזה בשלום, שהמשפחה שלו לא תעבור את מה שאני והבן שלי עברנו. כל השבוע אני שואלת מה קורה כאן, מנופאי הוא לא בן אדם? איך אפשר לעבוד כשהכלי לא בטוח?"
לסמיון, שהיה בן 58 במותו, היה ניסיון רב במקצועו: הוא עבד כמנופאי עוד באוקראינה, שממנה עלו בני הזוג לפני 21 שנה. "שם זה נחשב למקצוע אחראי ומכובד ולכן הרבה רוסים עובדים בו", אומרת חודוש. היא זוכרת היטב את היום שבו בעלה נהרג: "כל יום הוא נסע בחמש בבוקר מהבית בשדרות לאתר הבנייה, ובשבע היה מתקשר אליי מהמנוף. באותו יום נורא התקשרתי אליו והוא לא ענה. התקשרתי למנהל העבודה שלו שהרגיע אותי ואמר שלא ידוע לו על כלום. ברבע ל־11 הייתה דפיקה בדלת. לקח לי זמן להגיע כי אני קטועת רגל, וכשפתחתי ראיתי שוטר וחובשים של מד"א — והם סיפרו לי שסמיון נהרג.
"חברים לעבודה של סמיון סיפרו לי אחר כך שהוא עבד בעגורן שכנראה לא היה בו מקום לעגן את רתמת הבטיחות לשרוול שבתוכו נמצא הסולם לקבינה, ובזמן שטיפס למעלה הוא נפל ונהרג. אני כועסת על החברה, שלא דאגה מספיק לבטיחות של בעלי, וגם מאוד כועסת על עצמי. לפעמים סמיון היה מתלונן שקשה לו, כי המעסיקים שלו לא רוצים לשמוע את ההערות שלו ושל האחרים. הוא דיבר על לעזוב את העבודה כי לא שומעים את הקול של המנופאים — ואני לא עודדתי אותו לעזוב. הוא נשאר כי אהב את העבודה, היה ממש מכור. אם היה מזג אוויר גרוע לא היה אפשר לעלות למנוף הוא פשוט לא מצא את עצמו, לא ידע איך להעביר את היום. שום דבר לא נראה לו מעניין כמו העבודה בקבינה של המנוף".
את מדמיינת את הרגעים האחרונים שלו, מה עבר לו בראש בזמן הנפילה?
"אני לא רוצה לחשוב על זה. אני רק אומרת לעצמי כמה נורא שבן אדם שכל כך אהב את העבודה שלו נהרג בגללה. אני רוצה להאמין שלא כאב לו. לא מגיע לו שיכאב לו, הוא הרי מת על העבודה שלו". רק אחרי שנייה היא קולטת את המשמעות הכפולה של המשפט האחרון שלה, ונאנחת אנחה קורעת לב.
מה צריך לעשות כדי לצמצם את מספר תאונות המנופים? ד"ר גבי רביב, מהנדס אזרחי שעבד 30 שנה באתרי בנייה ומלמד כיום בטכניון, חקר את העניין ומציע פתרון פשוט: " אמנם המנופאי מבצע בקרה יום־יומית לפי הספר, אבל לא צריך להשאיר זאת רק בידיו. צריך להעלות איתו איש טכני שעבר הכשרה בנושא בטיחות, כדי שיצטרף לביקורת ויעצור את העבודה באתר אם התגלתה בעיה".
ד"ר רביב הגיש לפני כשנה עבודת דוקטורט (בהנחיית פרופ' אביעד שפירא ופרופ' ברק פישביין), שבה ניתח כ־240 תאונות ואירועי כמעט ונפגע של עגורנים באתרי בנייה בארץ. "המחקר שערכתי מצא כי גורמים טכניים, כמו ציר מנוע שנשבר או כבל
שנקרע, נמצאים בראש סולם הסיכון, ואילו הגורם האנושי נמצא בתחתית", הוא אומר.
מה המנופאים יכולים לעשות בכל זאת כדי למנוע תאונות?
"אני מציע להם שכאשר הם מזהים בעיית בטיחות קשה, כמו רוחות עזות, עליהם פשוט לרדת מהעגורן, גם אם מאיימים עליהם בפיטורים עקב הסירוב לעבוד. לא ייתכן שאנשים יעבדו בסיכון, הרי אלה החיים שלהם. יש מחסור חמור במנופאים והם תמיד יוכלו למצוא מקום חלופי".
