ספר טיסה: מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

מי את חושבת שאת? אליס מונרו

עמוס עוז אמר לי פעם בראיון, שככל שספרות היא יותר פריפריאלית, כך היא יותר עולמית. קשה שלא לחשוב על האמירה הזו כשניגשים לקרוא בסיפוריה של הסופרת הקנדית זוכת פרס נובל אליס מונרו. מונרו, אמנית הסיפור הקצר, מציבה את גיבוריה במקומות שונים, בהם ונקובר, אדינבורו, או אפילו עמק אטריק שבסקוטלנד, אבל אין ספק שהסביבה העדיפה עליה היא כפרית, ואם לדייק — העיירה הקטנה הַנראטי בדרום־מערב אונטריו.

ניל יאנג אומר בשירו "נולדתי באונטריו":

It don't really matter where I am/ It's what I do, it's what I can

באופן דומה, גם גיבוריה של מונרו נושאים איתם לכל מקום שאליו ילכו את הדי־אן־איי של הַנראטי – עיירה שבה נהר חוצה בין שני חלקי העיר, ובהתאם בין שני מעמדות חברתיים; עיירה שבה הבתים אפורים ומרקיבים, "ומתמזגים בנופים של גאיות זרועי שיחים, אגמי צפרדעים, סוּף וסרפּדים".

למקום יש תפקיד מרכזי גם בקובץ הסיפורים החדש של מונרו בעברית, "מי את חושבת שאת?" (הוצאת מחברות לספרות; מאנגלית: אורטל אריכה). בין אם העלילה מתרחשת בעיירה הנראטי, או במסע הראשון של רוז, גיבורת הסיפור, אל העיר הגדולה טורונטו — הסביבה משרתת את הדמויות בנקודות הזמן השונות בחייהן, משלימה פרטים שונים שאינם ידועים בקריאה ראשונה.

בשונה מספריה הקודמים של מונרו, הסיפורים הקצרים ב"מי את חושבת שאת?" שזורים זה בזה במעין רצף עלילתי אחיד. העלילה מתמקדת בקשר שבין פלו לרוז — אישה ובתה החורגת — ובמורכבות הסביבתית שמחלחלת לתוך הבית. למרות שיש תמה ברורה לסיפורים, המתפרסים על פני ארבעים שנה של קשר בין השתיים — אין מדובר ברומן. מונרו יודעת היטב שכל רומן מכיל חלקים מבוזבזים — מעין משקל עודף שנועד למלא דפים — ולכן חשוב לה לשמור על תבנית הסיפור הקצר; שכל סיפור יעמוד בפני עצמו. וזה הופך את הספר לאופציית קריאה אולטימטיבית לחופשה. אין צורך לחכות עד לעמוד האחרון של הספר כולו, כי הדרמה וההנאה חבויות בין השורות — בהתחלה, באמצע ובסופו של כל סיפור, באופן שווה.

מספר עמודים: 254 (הסיפור הכי ארוך: 43 עמודים). זמן קריאה: שעה לסיפור, יומיים־שלושה לכל הקובץ. לאן תקחו איתכם את הספר: קנדה, כמובן, עדיפות למערב אונטריו, אבל גם ארה"ב ומדינות אירופה יספקו אווירה טובה. לאיזה גיל מתאים: מבוגרים.