השתתפתי בפאנל שעסק באמנות ואמונה. בתחילת הפאנל המנחה קרא ביקורת בעיתון שנכתבה על האלבום שלי, 'לילה כיום יאיר'. המבקר כתב שהלך עליי. שפעם הייתי פעור ופצוע ונוקב ונועז, והיום אני דתי. הכל טוב לי. יש תשובות לכל השאלות. זה כבר לא מעניין. המנחה של הפאנל שאל אותי מה דעתי על הביקורת הזו. עניתי שבאמת יש בשאלה משהו יותר מוזיקלי מתשובה. תשובה, יש בה בסוף נקודה. אחרי סימן שאלה יש מרחבים פתוחים. הכל אפשרי, יש מקום לאמנות. ושבאמת המוזיקה של הדתיים צריכה להיות יותר עמוקה ואישית ואמיצה, למרות שזה מתחיל להשתנות ויש דברים חדשים מצוינים.
"תמיד לפני הגשם". דרמה מבורכת (במאי: אסף אסולין צלם: זיו ברקוביץ)
ומצד שני אמרתי שלהגיד שאמונה זה רע לאמנות, זה כמו להגיד שזוגיות זה רע לאמנות. זה שקר להגיד שיותר מעניין להיות רווק כי יש סימני שאלה והכל פעור. זוגיות זה הרבה יותר מעניין מלהיות רווק. רווקות זה אמנם חופשי, כאילו. אבל זה בעצם שטחי וילדותי ומלא בבדידות וספקנות. אם אין אמונה, כלום לא גדל. אם אתה מאמין בילד שלך שהוא יכול והוא יצליח, אז הוא יצליח. אותו הדבר בכישרון שלך או בזוגיות שלך. אם תאמין בהם, הם יצמחו ויתפתחו. אמונה זה כוח שמזיז את הכל. מצמיח.
ובכל זאת, הטון הכללי של התשובה שלי היה הסכמה עם המבקר ואיזו מין התנצלות על זה שאני לא פעור. בפאנל השתתף הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת־גן. הוא לקח את המיקרופון ואמר שהוא מוחה. "התרבות היום מקדשת את הייאוש, את הספקנות", הוא אמר, "אם זה שותת דם וטבול בדיכאון זה עמוק ואמיתי, אם זה שואף לתיקון, זה דתי וחיצוני ולא אמין". הדברים שלו עשו עליי רושם.
יש בי משהו שלפעמים מתבייש שחזרתי בתשובה. מתבייש מדיבורים על אמונה. הספק נראה יותר בוגר ומציאותי. יותר זורם ורלוונטי. אני מפחד שיש בי משהו שמשמר את הספקנות כדי להישאר איכותי ורלוונטי בעיני מישהו שאני לא מכיר. ולכן הריני מוסר הודעה:
אני מבקש תיקון, אני מבקש בריאות, אפילו, אני אגיד בלחש, אני מבקש שמחה.
לא בא לי יותר על התפקיד הזה של המדוכא הנצחי. אהבת אמת יותר שווה ומעניינת מרווקות, פרידות פעורות וכאב. אני מוכרח להגיד שאני מרגיש שינוי מסוים לטובה בתרבות שלנו היום לעומת לפני 20 שנה. אני מקשיב למוזיקה שעושה פה הדור החדש וההרגשה הכללית שלאנשים נמאס מדיכאון. דיכאון, כמו סלולרי בלי אינטרנט, זה ניינטיז. במובן הזה אני מרגיש שהדור הצעיר הוא שדרוג. יש בו משהו שפחות לוקח הכל ברצינות תהומית.
אני לא איתך כי את יפה או כי את חכמה או כי נעים לי. אני לא איתך בגלל שטוב לי איתך. אני לא איתך כי אני צריך אהבה. את לא איזה משהו שמספק לי איזה צורך. אני רוצה אותך. ולא משהו ממך. את לא צריכה לעשות משהו, להיות משהו. זה לא תלוי בכלום. אני רוצה לחיות איתך לעולם. בכל מקרה בכל מצב. אני רוצה אותי ואותך. ואין שום תנאים. בלי שום דבר בינינו. קוראים לזה אהבה שאינה תלויה בדבר. אני מרגיש שאנחנו מתקרבים לשם. רות ואני. לזה קוראים אהבה.
עד שפגשתי את אשתי הייתי בן זוג נוראי. בת הזוג כל הזמן הייתה במבחן. והרגשות המשתנים שלי זרקו את הקשר מצד לצד כמו אונייה בלב ים. הרגשתי שצריך להבין אותי. שאני צריך עוד לחשוב על אם אני בעניין שלנו. תביני אותי, תקבלי אותי. קשה לי. כמו השיר של דודו טסה, 'אני לא מרגיש טוב'. תראי איך אני עצוב, איך קשה לי.
הכי מסוכנים אלה אנשים שמרגישים שהם מסכנים ושצריך להבין אותם. קל להם לפגוע. זה משהו שקשה לי לסלוח לעצמי עליו. מתוך זה שהרגשתי חלש ושהכל גדול עליי, פגעתי באנשים. לפני 14 שנה, כשרות הגיעה לארץ לביקור, אחרי שלושה שבועות, יום לפני התאריך של כרטיס החזרה שלה לניו־יורק החלטנו שהיא תישאר ונתחתן.
רגע אחרי שהחלטנו, מיד נהייתי קר ומנוכר. טבעתי בים של ספקות. אותו המנגנון הישן שמפחד להתמסר. הייתי בטוח שהיא תכיל את הספקות שלי ותקבל אותי ככה. שנתחיל עכשיו קרוסלה של רגשות. אבל למחרת כשקמתי, היא הייתה בניו־יורק. פשוט נעלמה. רות? כלום. איננה.
למחרת התקשרתי אליה לניו־יורק והיא ענתה לי. הייתי בשוק. מה את עושה שם?
זה שינה לי את החיים. המתנה הכי גדולה שקיבלתי. הבנתי שזהו זה, חביבי, הגיע הזמן להתחיל ללמוד להתמסר. אחרי כמה ימים טסתי אליה לניו־יורק, סגרנו שם את כל הדברים שלה ובאנו לארץ. כמה חודשים אחר כך התחתנו בירושלים. מחויבות היא התחלה של המסע לאהבה. לפני זה, זה סתם הבן אדם אוהב את עצמו. רוצה שיעשו לו נעים ואם לא, אז הוא הולך או פוגע.
היום אני מרגיש בטיול מופלא אל תוך הדבר הזה שלא מותנה בכלום ביני לבינה. ואני לומד לאהוב ולבטוח בי ובה. יותר ויותר. את אותו קשר, כזה שלא תלוי בדבר, אני רוצה להרגיש גם עם אלוהים. אני לא איתו בתנאי. בתנאי שיהיה לי טוב. בתנאי שהוא יעשה דברים שמקובלים עליי ונעימים לי. אני לא רוצה ממנו משהו. אני רוצה אותו. בנעים ובלא נעים, כשטוב או כשמר. אני מאמין בעומק רחמיו, בטובו, אני סומך עליו. יותר נכון, אני לומד לסמוך עליו.
הרבה אנשים שואלים מה הכוונה ב"פרגולה למעלה, פרגולה למטה". שמעתי על זה כל מיני פרשנויות עמוקות. אז ככה, יש לנו בבית שתי מרפסות. למעלה ולמטה. כשנכנסנו לבית כבר הייתה למטה פרגולה. אשתי רצתה שנעשה גם פרגולה במרפסת למעלה. ואני התקמצנתי. היה נשמע לי מיותר ובורגני. ברור שבסוף עשינו מה שהיא רצתה. והיום אני מוקף פרגולות. ברי סחרוף אמר לי שזה אמיץ לכתוב את המילה פרגולה בשיר. הוא צודק.
חשוף וישיר. "אור בצל" | צילום: רויטל טופיול
זה באמת לא מילה עם חן. נשמע כמו פטרייה ברגל. השיר מדבר על זה שאני מרגיש לכוד בתוך הסטריאוטיפ של עצמי. שאני מרגיש כלוא בתוך סמלי סטטוס. בתוך הגדרות חיצוניות. להחזיר משכנתה, למלא את שוני, להיכנס לפלייליסט, להיות דתי בלי שאנשים יברחו, להישאר רלוונטי.
אני מרגיש תמיד שיש מקום שמחכה לי. לי ולאשתי ולילדים. מקום שיודע להתענג מקרן שמש, מעץ ומים. אבל עוד אין לי מספיק אומץ ללכת לשם. כשהשיר יצא כל הזמן בדקתי צפיות של הקליפ ביוטיוב. זה חנק אותי, עד שביטלתי את האינטרנט בסלולרי. החיים בלי אינטרנט בסלולרי אמנם קצת ניינטיז, אבל אין מה להשוות. זה עדיף ככה. הרבה פחות רעש. איכות חיים. בלי לשים לב, אנחנו בוחרים לחיות כמו עבדים.
"פרגולה". בימוי: דורון צברי
אנשים התפלאו מאוד שנחשפתי ככה בקליפ. אבל אני מרגיש שהקליפ הזה הוא כנראה הדבר הכי טוב שעשיתי בזמן האחרון. יש משהו בלתי נסבל בפער בין מה שאנשים חושבים על אנשים מפורסמים לבין איך שהחיים שלהם נראים בדרך כלל. אני חשוף לפער מגיל צעיר. אני לא יודע למי הנזק יותר גדול, לקהל או לכוכבים, אבל ההגדלה הזו של דמות המפורסם היא עניין מסוכן בהחלט. כוכב זה דבר עם חושך מסביבו, בודד.
האמת היא שהקוסמוס מתרחב, מתחתינו לבה בוערת ואנחנו גרגיר של אבק על גב של פיל.
אני מוותר על הדמיון שאני ג'יימס בונד. אני רוצה לעשות מוזיקה טובה.
אני מאמין שמוזיקה יכולה לשנות את העולם, להרים את הארץ לשמיים. להביא רפואה.
מעניין אותי לעשות עוד. אני כבר בדיסק הבא. אבל מג'יימס בונד אני יורד. זה גם לא מתאים לי למשקל כרגע.
הקליפ הזה עושה חור בבלון הזה. היופי של החיים, בלי סטריאוטיפים ובלי איפור ודמיון.
החיים בעצמם הם היצירה הכי משמעותית. הטירוף הזה של להופיע בלילה ולקום בשש כל בוקר, להלביש את הקטנים. ללכת למקווה ולתפילה. ללמוד תורה ואחר הצהריים ללכת לחזרה עם הלהקה. לחזור בערב הביתה מותש ולרצות שיורידו לך את הנעליים ויביאו לך מרק. בדרך כלל המציאות היא שהבית הפוך, אשתי מותשת כבר לגמרי והילדים עייפים ומעצבנים. ואני נלחם בחוסר סבלנות.
כשראיתי את הקליפ קלטתי כמה זה ערבוב מטורף. כמה זה אינטנסיבי, ומצד שני כמה זה יפה. זה עזר לי לבחור בחיים שלי מחדש. אני לא מרגיש שהקליפ חשוף, כי הוא שיר בפני עצמו. גם דורון צברי שביים אותו הוא שיר. יש אנשים כאלה שהם שיר.
האלבום החדש נכתב והוקלט בזמן המחלה של אחי מאיר. והוא מתאר את המאבק הגדול שהוא עשה ושאנחנו המשפחה עשינו במקביל. זה אלבום של מאבק. בין אור לחושך, בין חולי לבריאות, בין פחד לביטחון. זה אלבום שעובר בתוך הכאב כדי לדעת שהכאב לא רע.
לא לחשוב שאלוהים שונא אותי. ולא לחשוב שהוא רע. להאמין בו ולבטוח בו ולראות את הטוב בכל זאת. בכל מצב. הכאב הופך אותנו למצוחצחים יותר. נקיים מאגו. כשכואב נהיים רגישים הרבה יותר למה שחשוב. שומעים טוב יותר. כשהכל טוב, הרבה פעמים האוזן נאטמת.
מאיר היה מחובר מאוד לרבי נחמן. בשעות האחרונות שלו ישבתי לידו וקראתי לו את הסיפור של רבי נחמן, 'מאבידת בת מלך'. הייתי נסער מאוד ומפוחד. זה סיפור על אדם שמחפש את בת המלך שהלכה לאיבוד. השני למלכות יוצא למסע חיפושים אחריה כדי להחזיר אותה לארמון, ואפילו שכולם אומרים לו שהוא לא ימצא אותה בחיים, ואפילו שהוא מחפש שנים רבות ונכשל שוב ושוב, הוא לא מוותר ולא נכנע וממשיך לרצות ולהאמין. זה סיפור על געגועים ועל אהבה. על היכולת לעבור את כל המכשולים והייסורים ותלאות החיים ולא להתייאש ולא להיכנע.
מאיר נלחם וחיפש את בת המלך תמיד. כל הזמן. לא הייתה שיחה שלא עסקה בחיפוש אחרי הנקודה הזו, הפנימית, הקדושה, שטמונה בעומק הלב, מאחורי כל הרעש והאגו. לא היה לו ספק שהיא קיימת. היא קראה לו ולחשה לו והוא שר אותה ואליה. הוא אהב אותה והלך אחריה בתמימות ובפשטות. לא היה לו חוץ ממנה כלום. תני לי יד, תני לי מקום. מאיר היה לבד. אבל בתוך האולפן הביתי, וספרי הקודש, עולמו היה שוקק ומשתוקק. בן אדם בדרך, במסע פנימי. אדם מלא בחלומות ובתשוקה שלא נכנע עד השנייה האחרונה. מאיר עזב את העולם עם התורה ביד ועם אהבה בלי תנאים לאלוהים בליבו. אנחנו, המשפחה, בהתחלה של תהליך חדש. זה מרגיש כאילו רצנו מהר־מהר ואז זה נגמר וכאילו קפצנו מצוק ועכשיו עפים בשקט. זו רעידת אדמה חזקה מאוד. הכל מרחף סביבנו, אין שום דבר מוכר וברור. ואין במה להחזיק. רק לטפטף טיפות של אמונה על הפצע הזה הפתוח. כשיש אמונה אז לא מפחיד לבכות ולצעוק, להרגיש את הכאב הזה.
בלי אמונה הכאב הזה זה מיד חרדה. אנחנו לא זרוקים וזה לא איזה כאוס אכזרי שפגע בנו. צריך ללמוד להיות קטנים ולתת יד זה לזה, ולנשום.
השלושים של מאיר היה בשבת, ט"ו בשבט. היה יום של שמש וכל המשפחה התכנסה אצלנו, להיות ביחד. כל הנכדים, אפרת ואורנה אחיותיי, סבא וסבתא, ונועם ונגה הילדים של מאיר. כולנו היינו ביחד, חווינו שם ביחד עומק של אהבה וקשר חדש שלא היה בינינו מעולם. נועם ואני קיימנו עכשיו סדרה של מפגשים ללימוד הסיפור 'מאבידת בת מלך'.
אני לימדתי את הסיפור ונועם שר את שיריו היפים. מאיר היה בושם כלוא. עכשיו הפקק הוסר והריח הטוב יכול להתפשט בכל. אנחנו מחויבים להפוך את העולם הזה למקום שלאנשים טובים ורגישים כמותו יהיה יותר טוב.
יש סיפור על אחד שנופל מצוק, באמצע הצניחה למטה הוא תופס שיח ופתאום הוא שומע לחישה באוזן מאלוהים: "אתה רוצה שאני אציל אותך?" "כן!" צועק האיש. "אז תעזוב את השיח", לוחש לו אלוהים. לפעמים אני לא נרדם בלילה. מלא מחשבות ודאגות. אני מנסה להבין, מי אני? לאן אני שייך? 30 שנה הייתי חילוני, גדלתי על סקורסזה וניל יאנג, אשתי גיורת מדנמרק. נפגשנו בהופעה בניו־יורק. רק השנה היינו עם הילדים אצל ההורים שלה. היה נפלא. ההורים שלה אנשים מקסימים, ישרים וטובים. הם לא כל כך מדברים אנגלית, מתקשרים עם הילדים בשפה של אהבה. הם מקבלים אותנו יפה. עשינו איתם שבת בצימר על חוף האוקיאנוס. הם לא הבינו מה אלה כל העניינים האלה שאנחנו עושים אבל הם נהנו והרגישו ששבת זה עניין עמוק ושקט.
כשהתחתנו, לפני 14 שנה, אמא שלה קראה לאמא שלי איברהים. ככה היא זכרה שקוראים לאמא שלי. איברהים. לאמא שלי קוראים שמחה, אבל הכל נשמע דומה מבחינתה. כל המזרח התיכון הזה נראה בעיניהם כמו איזה גמל אחד ענקי.
מצד שני אני גר בירושלים, מגדל חמישה ילדים בתלמודי תורה, מבקש להיות יהודי. מבקש את הנקודה הפנימית. את ירושלים שמתחת לבלטות. נלחם מכל הלב כדי לקלף מעליי את ה"בנאי". את הצורך בקהל. אני כבר בן 44. הגיע הזמן לחיות בשביל לתת ולא בשביל לקחת. אני רוצה לשמור על הנשמה שלי. לא לבזבז אותה. לחיות את הפלא. את האהבה. אני בז לקנאה שבי. בז לניסיון למצוא חן. רוצה להיות חופשי. יש פה איזו נקודה אמצעית, עמוקה, שיכולה להכיל את שני הקטבים שחיים בתוכי. חיבור בין ניל יאנג לרבי נחמן מברסלב. בין מרטין סקורסזה לאר"י הקדוש. בין ליסה לשמחה. שם אני נמצא. ונמצאים איתי שם עוד מלא אנשים. זה דור שלם של אנשים כאלה.
לפעמים אני לא נרדם בלילה. לא מצליח לחבר את כל הקצוות. בחמש השנים האחרונות אני לומד פעמיים בשבוע עם הרב אורי זוהר. הוא האיש הכי חופשי שאני מכיר. עמוק ובעל חסד עצום. טוב וחריף וצעיר ומצחיק. ה' יאריך שנותיו בטוב ובנעימים. אנחנו מדברים הרבה על פער הדורות בינינו ועל העניין של החוזרים בתשובה בדור שלו מול הדור שלי. הם היו צריכים לחתוך, להיבלע בתוך העולם של התורה, להשאיר מאחור עולמות שלמים. הסיפור של הדור שלי הוא אחר.
הדור שלי מנסה להתחבר אל התורה והקודש בתוך המקומות שלנו. לא להיות שייך לזרם מסוים. לא לחתוך. אני יהודי. לא צריך תעודת זהות חדשה. אני רוצה תשובה, תיקון, חיים של תורה. אבל פה. ביחד עם כולם. על הבמה בבארבי. לא משנה את העבר, לא בז לו. לחבר תורה ומוזיקה, קודש וחול. לא אחת יש בזה ייסורים וקשיים ושאלות גדולות, אבל גם הפריה הדדית ועומק גדול של אמונה ויופי.
השיר 'אור בצל' מדבר על הקודש המחולל ועל החול המקודש. על מלחמה פנימית ועל הניסיון להרפות, לא לנסות להבין. לעזוב את השיח. לבטוח. בלי להבין. ליפול אל זרועותיו המושטות. לא לפחד. בשכל, כשהפכים נפגשים יש תאונה. במקום של האמונה כשהפכים נפגשים, הם נהפכים לשיר.
משפחת בנאי הייתה משפחת פועלי בניין בפארס, שיראז. סבא רבא שלי, אליהו יעקב, היה בן 15 כשעלה במסע רגלי רווי כמיהה וגעגועים לציון ביחד עם אביו ושתי אחיותיו, כתון ומרים. המסע ארך כשנה. בחמורים וגמלים ואחר כך באוניות מסע. הם עגנו בנמל יפו ב־1881.
הם גרו ברובע המוסלמי, המשיכו לעבוד כפועלי בניין. אליהו התחתן עם כאנום. היא הייתה בת 16. סבא מאיר נולד בשכונת הפחים. לא זכיתי לפגוש אותו. בתמונות הוא שתום עין, חובש תרבוש. הוא התחתן עם סבתא בכורה. הם היו בני דודים. נולדו להם שמונה בנים ובת. ביניהם אבי, יצחק בנאי. רובם הפכו להיות שחקנים מפורסמים. לא כולם. אבא עזב את ירושלים לטובת משרת שופט בית המשפט בבאר־שבע. בגיל 20 הוא הוריד את הכיפה. אני גדלתי בעומר שבנגב. בילדותו אבי גר עם בני המשפחה בשוק מחנה יהודה. מעל דוכן הפירות של סבי. רחוב האגס.
סבא רבא היה סמכות רבנית בשכונה. בית כנסת 'אוהבי ציון' ברחוב שילה בנחלאות היה כמו בית. שם, אבי, בעודו נער, היה צועד בלילות שישי לשירת הבקשות עד עלות השחר לשם סבי היה לוקח עששית שהכינה סבתא כדי שיהיה אור בשבת בבית הכנסת. שם התחתנתי עם רות. הגענו מרחוק־רחוק. מצידו השני של היקום.
שם מלנו את בננו הרביעי דוד. הרוב המוחלט של הבנאים בני גילי היום, לא יודעים על יהדות הרבה. אני הבנאי היחיד שגר היום בירושלים. אני מרגיש שיש בסיפור הזה שלנו מבשורת הזמן והדור. חילוני פרסי מבאר־שבע וגויה מדנמרק נפגשים בהופעה בניו־יורק ומתחתנים בחתונה חרדית, בבית כנסת 'אוהבי ציון' בנחלאות שבירושלים.
אין יותר סבתא בכורה, אין יותר יוסי בנאי. בלי סימון ומואיז, בלי קולנוע רקס. בלי רחוב האגס, בלי ריח של יסמין אבל עם ים של יופי אחר וכנות. סבתא שלי הייתה הולכת ברגל כל ערב שישי לכותל, מתפללת ובוכה, וחוזרת לביתה להדליק נרגילה ונרות שבת.
אני גם משתדל ללכת לכותל בערבי שישי ולקרוא שיר השירים. לפעמים אני מדבר שם עם שניהם, עם סבא וסבתא. אני מודה להם. מאחל שבת שלום ומבקש מהם שישמרו על העיניים הגדולות והמופלאות של הילדים שלי. שהילדים ישמרו על האוצרות שלהם. שיכירו את הפלא שהם. שיבינו שיש פה משהו גדול.
שהחיים פה זה נס.
ה'וושינגטון פוסט' עשו ניסוי עם ג'ושע בל, הכנר האגדי. כרטיס להופעה שלו בקרנגי הול עולה 1,000 דולר. הלבישו אותו כנווד ושמו אותו ברכבת תחתית לנגן יצירה מופלאה של באך. בסוף היום, אחרי שמונה שעות נגינה הוא ספר מתוך הקייס של הכינור 60 דולר. רוב האנשים לא נעמדו אפילו להקשיב קצת. יש ים של יופי שמונח לנו לנגד העיניים. צריך ללמוד לראות, להקשיב. יש מקומות שאפשר להגיע אליהם רק עם מוזיקה.
את השיר 'יש לי סיכוי', שפותח את האלבום הראשון שלי, פירסמתי בדיוק לפני 20 שנה. כתבתי אותו בדירה הראשונה שגרתי בה בתל־אביב, ברחוב מלצ'ט 10. כתבתי אותו בחמש דקות. מילים ומנגינה ביחד. זה כנראה השיר שהוא הכי אני. אני הולדתי אותו והוא הוליד אותי. אני חייב למוזיקה את חיי. מאלבום לאלבום נפרשה לפני דרך. את אשתי הכרתי בזכות המוזיקה, גם את האמונה והתפילה. המוזיקה נותנת לי את האפשרות לדבר אל תוך הרוח של האנשים, מתוכי לתוכם. אני מודה לאלוהים על השירים האלה. השירים באים מלמעלה ושואפים לשם. צמאים. אני מרגיש שכל היצירה שלי ב־20 השנה האחרונות מתנקזת אל תוך מופע ההשקה של האלבום החדש, 'לשונות של אש' (22 במרץ, היכל התרבות בתל־אביב, הפקה של אסף אמדורסקי). יש מסביב לערב הזה, הקרוב, הרגשה שדומה לחתונה. לשיא.
השנתיים האחרונות, הכל כך קשות, מסתיימות בלידה. ואני צועק בתוכי מתהומות הארץ עד עומק השמיים. ת ו ד ה.
אדם נזרק למקומות רחוקים
כדי להאמין לצעוק וללכת
אדם בדרך ללא מוצא
כדי למצוא שביל מהצד
וזה מאבק
ואבק עולה ומיתמר עד לב שמיים
ריקוד בין ייאוש לאמונה
לא לוותר זה לנצח
לא לוותר זה לנצח
אדם חולם על מקומות רחוקים
לא יודע שהוא יושב על אוצר
אדם נזרק לבית האסורים
כדי לדעת שהוא לא לבד
מושיט יד לעזרה
ואבק עולה ומיתמר עד לב שמיים
ריקוד בין ייאוש לאמונה
לא לוותר זה לנצח
לא לוותר זה לנצח
