קצת קשה להאמין שחלפו כבר עשרים שנה מאלבום הבכורה המטלטל של אביתר בנאי. למרות מרחק הזמן ותהליך החזרה בתשובה שעבר ותועד לא מעט באלבומיו, היה ניתן לחשוב שהוא כבר מצא את הדרך שלו. לאחר כמה האזנות ל"לשונות של אש", האלבום החדש והיפהפה שלו, נדמה שהוא ממשיך לחפש. הכנות שהייתה שם מהרגע הראשון נוכחת גם כאן, אבל נוספה לה השלמה מסוימת.
בעוד שבאלבומו הראשון הוא צעק "תתחנני אליי", כעת התפקידים התהפכו. ב"עכשיו" הוא שר "אלף אנשים משכיבים אותי לישון, אני מנסה לצעוק אנ'לא מצליח, את דופקת בדלת, קוראת בשמי, מחכה שאפתח", כשהאווירה הרדיוהדית שתמיד נלוותה לקול השבור־גבוה שלו כמו מעצימה את תחנוניו. זו נשמרת גם ב"הושענא", הלקוח ממחזור התפילה לסוכות, שזוכה למעטפת עדינה. לצד התחנונים יש גם חשבון נפש, כמו ברשימת המלאי שהוא פורש לאורך "פרגולה" המצוין ("יש לי מה להפסיד, עוצר ברחוב לתמונות, מלא מחמאות, זאפות מלאות, גם עושה קידוש ה', תפקיד בתרבות בישראל, אלבומי זהב, פלייליסט לכיס של הגב"). לעומתם, "אתה", הדואט עם אביב גפן, הקורץ לאותו פלייליסט, מרגיש צפוי מדי.
על הנייר "לשונות של אש" מורכב משני אלבומים. את ששת שיריו הראשונים הפיק תמיר מוסקט ואת ששת האחרונים הפיק נאור כרמי, אך למעשה זהו אחד מהאלבומים היותר שלמים מוזיקלית של בנאי. ההרהור התמידי שנלווה לטקסטים שלו מועצם כאן עם העיבודים המרחפים של כרמי ב"עומס יתר", ב"אדם נזרק" ובג'אזיות של "איילת השחר" או בטרומבון הנוגה המשתלב בלופים העדינים שמוסקט שתל ב"תמיד לפני הגשם".
יש לא מעט רגעים יפים לאורך "לשונות של אש", אך השיא נרשם בשיר החותם, "עד הצד השני של הנהר". לאורך השיר בנאי ספק שר ספק מתפלל, אך בשורה האחרונה, כשהוא חוזר על המשפט "עד שאהיה חופשי" על רקע העיבוד שהופך לגועש יותר עם כניסת מפלי הכינורות הערביים, בנאי נשמע לרגע אחד כמו אחיו הגדול, מאיר ז"ל, לו הוקדש האלבום המוצלח הזה.
