לא תמיד אפשר להציל

העברתי את הפוסט לחברות, והן לאחרות, והפוסט עבר ועבר בין אלפי נשים וגברים בפייסבוק. כי אי אפשר היה להישאר אדיש. ולכן אני כותבת עליה את המדור הזה. לתת לה רגע בלבכם.

× × ×

סיפור חייה הקצר והקשה של אביגיל לביא ז"ל, בת ה־22, שהייתה קורבן לגילוי עריות מצד אביה מגיל צעיר, תואר בכתבה מרגשת של ענת לב אדלר שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות".

לאחר שבגיל 15 אביגיל חשפה את מה שעברה, היא הועברה לבית רות, בית לנערות במצבי סיכון. שם היא קיבלה מעטפת טיפולית, מקצועית ואף חברית, אך למרות כל האהבה, הקושי והכאב שלה היו גדולים מדי, ובשבוע שעבר אזלו כוחותיה והיא שלחה יד בנפשה.

אמה של אביגיל לא ליוותה אותה בדרכה האחרונה, אבל ליוו אותה מאות נערות, שגרו וגרות היום בכפר רות, ועשרות נשות הצוות הכואבות וגם האחים שלה.

אני לא רוצה להיכנס לפרטים של המקרה, רק לומר שמקרים כאלה הם טרגדיה. גם אחרי שהרשע נענש ונכנס לכלא, זה לא סוף הסיפור. כי כל מי שמסביב משלם מחיר, מחיר קשה שלא פוסח על אף אחד. האם שנשארת לבד. הילדים האחרים שמוציאים (במקרים רבים) מהבית למוסדות (שחלקם נפלאים וחלקם פחות, אך בכולם החיים לא קלים).

× × ×

על הקו הייתה מריומה הנפלאה מבית השאנטי, והיא הסבירה שהם החליטו לעשות מעשה. "אנחנו עושים לאביגיל שבעה אצלנו בבית השאנטי בדרום", עדכנה.

הם מכירים את אחד האחים ומטפלים בו, ומיד הצוות והחברים התגייסו, עטפו אותו בתמיכה והזמינו את האחים האחרים והמקסימים לבוא ולהצטרף. ובחמישי בערב ישבו עליה שבעה חברות שלה. ובמוצאי שבת נפגשו אנשי הצוות של בית רות בביתה של מנהלת העמותה.

וכך נוצרה לזכרה שבעה שחצתה את הארץ. מהדרום, דרך המרכז ועד בית רות בצפון. קבוצות של אנשים שאביגיל נגעה בהם, בלבם, ישבו ודיברו עליה. ישבו לזכרה.

× × ×

במוצאי שבת הגעתי לשבעה בביתה של מנהלת בית רות — בית של נערות שמוצאות מהבית. בית של אהבה.

על ספה אחת ישבו נשים צעירות ומבוגרות, ותיקות ועולות חדשות, מכל המגזרים, והתחבקו. ודיברו בשקט. וסיפרו עליה סיפורים ולפעמים גם צחקו כשנזכרו ברגע מצחיק שהיה איתה. והיה קשה להבדיל מיהי בוגרת בית רות ומי אשת צוות.

"קשה לי מאוד", אמרה אחת הנשים שטיפלו בה, מנידה ראשה בכאב כאילו מנסה לגרש את המציאות שבה אביגיל איננה. "זה שבר גדול. אני עוד לא יודעת איך קמים מזה. נלחמנו עליה כמה שנים. עטפנו אותה הכי שאפשר".

"לא תמיד אפשר להציל", אמרה מישהי. והיא צודקת.

"מה שצריך זה לראות איך מונעים מהילדה הבאה לעבור את זה. איך מונעים מהילדה הבאה לעבור את זה", אמרה רונית לב ארי, ששנים עוסקת בתחום.

והלוואי שכל ילד בעולם יוכל להיות חלש. ותהיה לו כתף להישען עליה וחיבוק להיעטף בו.

× × ×

מיקי קורן, מתנדבת ותיקה של בית רות שאביגיל הייתה קרובה מאוד אליה, ולאחר צאתה מבית רות בילתה אצלה ועם משפחתה לא מעט, הראתה לי אלבום תמונות שהכינה לה. אלבום שבסופו תמונת היציאה של אביגיל מבית רות, בחיוך גדול ועם מזוודה.

"היינו צריכות לביים את התמונה הזאת", היא הסבירה, כי האלבום הודפס אחרי שאביגיל כבר עזבה. הן נסעו לשם, לבית שהיה ביתה של אביגיל, שממנו האלבום מלא תמונות. תמונות מצחיקות, מחובקת עם חברות, כמה תמונות עם האחים (אחיה היה מהבנים היחידים שהורשו לבקר בבית הבנות).

אני מתבוננת בתמונה הזאת שלה, נערה צעירה יוצאת עם מזוודה, יוצאת מהבית שעטף אותה, אל עבר עולם שכמה שיושיטו לה בו ידיים ואהבה ותמיכה, היא לא תשרוד בו.

× × ×

גם בית רות וגם בית השאנטי מיועדים לנערים ולנערות עד גיל 18, כמו הרבה הוסטלים אחרים ופנימיות. אני יודעת שבבית השאנטי מנסים ומתאמצים שגם לבוגרים שלהם יהיה מקום אצלם, אבל אחת הבעיות המרכזיות היום היא מה עושים אחרי. מה קורה אחר כך. איך יוצרים מערך תמיכה גם לבוגרים.

ועדיין, הכי חשוב, זה לעצור את הזוועה עוד לפני. או לפחות בהתחלה. שלא יהיו יותר נערות וילדות שעבורן להיות בבית זו הסכנה הכי גדולה.

× × ×

אביגיל לביא ז"ל, שלא ידעה רגע של שקט בחייה, חשפה לא רק את הזוועה, אלא גם את מספר האנשים הטובים. שאכפת להם. שמושיטים יד. שמתנדבים ומטפלים בכל כך הרבה צעירים שהחיים הכאיבו להם.

× × ×

ואני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה כאב היה נחסך מכולם, מכל המשפחה הזאת, אם רק מישהו אחד היה עוצר את זה בהתחלה. אסור להתבייש. במקרים האלה הבושה הורגת. אם משהו מעורר את חשדכם לגבי ילד, או אם בביתכם מתרחש משהו כזה, אז קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הם 1202 לנשים ו־1203 לגברים. תתקשרו.

× × ×

יהי זכרה של אביגיל ברוך.

ושלא ידעו יותר אף ילד או ילדה את הזוועה.