להצטרף להתנגדות // קרול גיליגן - מאנגלית: דנה ג' פלג - הקיבוץ המאוחד - 192 עמודים
כוחות אדירים מושכים אותנו לאחור. בארצות־הברית פועל טראמפ לביטול רפורמת הבריאות של אובמה ומעמיד בספק את זכותן של נשים לעשות הפלה (לעומת זכותם של גברים לתפוס אותן בפוסי). ברוסיה עבר חוק שמקל על עברייני אלימות במשפחה. בית המשפט העליון בירושלים עומד בפני מהפכה שמרנית. הדבר החיובי היחיד שנוכל לעשות הוא להתנגד. אבל צריך לדעת למה, איך, מתי. צריך לקרוא את קרול גיליגן.
באוסף ההרצאות והמאמרים שלה, 'להצטרף להתנגדות', גיליגן מזכירה איפה שכחנו את המפתח. והיא עושה את זה לא באמצעות פילפול פמיניסטי תיאורטי, אלא תוך שהיא תוקעת יתד בחיים עצמם. כך היה כשכתבה לפני 34 שנים את 'בקול שונה' פורץ הדרך, וכך זה המשיך לאורך הקריירה הארוכה שלה במחקר ובהוראה. השנים לא שחקו את הלהט. 'להצטרף להתנגדות' הוא טקסט כה סוחף, עד שהוא הופך אותך בתוך פרק אחד לפעיל חברתי. משהו ביכולת לחשוב, לדבר, להתנהג ולהגיב מתרחב בזכות הקריאה בספר. וזה מרשים בהתחשב בעובדה שרעיונות הפמיניזם התרבותי, שהיא אמו, אינם חדשים. רבים מאיתנו כבר מדברים גיליגנית שוטפת - ועדיין, זכויות שכבר השגנו שוב מאוימות.
אם לתמצת את הטענה של גיליגן, ההבדלים בין גברים לנשים אינם מולדים ואינם מעוגנים בביולוגיה, אלא בחינוך ובהבנייה חברתית. בנות ובנים עוברים תהליך חניכה מורכב וברוטלי לתוך הסדר הפטריארכלי. בנים נדרשים, מעל הכל, לא להיות בנות. המכבש מתחיל לפעול כבר מגילאי ארבע־חמש. לא לרצות את אמא, לא להפגין חולשה או רגישות או אכפתיות, לא להתייפח כשכואב. לכן בנים בגילאי היסודי הם פגיעים מבחינה פסיכולוגית: אלה שנות ההתנתקות שעליהם לצלוח. אצל בנות הלחצים מתחילים מאוחר יותר, בכניסה לגיל ההתבגרות. אז הן נדרשות ליישם מערך מסועף תחת הכותרת "כך נראית ומתנהגת אישה". הן לא יכולות יותר להגיד את מה שהן רואות ומבינות באמת, כי אז ייחשבו בעייתיות או משוגעות. ברוכים הבאים לסדר הפטריארכלי. אם לא תעמדו בכללים, תיענשו: "הומו", "היסטרית", "בכיין", "רכרוכי", "זונה".
הפטריארכיה, שלטון האב, מבוססת על היררכיה ועל הפרדות. "כשילדים עוברים חניכה לתרבויות שמפרידות בין שכל לרגש, בין גוף לנפש, בין עצמי למערכות יחסים, כשפיצולים אלה נקשרים לזהות מגדרית ולתפקידי המגדר שמצפים מהם למלא, הם יחושו שעליהם לדחות היבטים שונים באישיותים שעלולים לגרום להם להיראות לא־גבריים, או שונים ממה שאישה אמורה להיות", כותבת גיליגן. וכשאנחנו צריכים להכחיש או לכבות חלק משמעותי בתוכנו - מתחילות צרות. כשאביגדור קהלני הזהיר חיילות שאם ייכנסו לתוך טנק הן יאבדו את החוש האימהי שלהן, הוא כנראה גם הזהיר את עצמו, את החיילים, שנוכחות של נשים בטנק תגרום להם להיזכר במשמעות האמיתית של הסיטואציה. שמול אישה יהיה בלתי אפשרי להמשיך לדומם את הרגש, את האכפתיות, את הדאגה לזולת; דברים שחייבים לכבות אם רוצים להמשיך לנוע בטנק.
'להצטרף להתנגדות' גדוש דוגמאות רלוונטיות מהשנים האחרונות. גיליגן סוקרת את העלייה במספר פשעי השנאה בשנים שלאחר אסון התאומים, מנתחת את הקמפיין של אובמה, משתפת בפוליטיקות אחורי הקלעים של האקדמיה. אם היה אפשר לצרף נספח ישראלי, היינו מציינים שבכנסת ישראל העמידו בחורף הזה משמרת צניעות, שמותירה ואוסרת כניסה לנשים על סמך גובה החצאית שהן לובשות. היינו מספרים גם על הקושי להגדיל את סל התרופות, ועל הקלות שבה מאשרים קניית צי מטוסי קרב וצוללות על אף שנחיצותם שנויה במחלוקת. השאלה הרלוונטית היא מי מרוויח ומי מפסיד. תענו עליה ותגלו איך הפטריארכיה עובדת.
בפרק השלישי פורשת גיליגן את ממצאי מחקר אנתרופולוגי, לפיו המין האנושי שרד לא בזכות המודל של משפחה גרעינית, אלא הודות למודל של הורות משותפת – מעורבות של דמות נוספת מלבד ההורים בגידול הילד. "מסתבר שהסביבה האידיאלית לגידול ילדים היא זאת שיש בה לפחות שלוש מערכות יחסים בטוחות (בכל מגדר אפשרי), כלומר, שלוש מערכות יחסים שנושאות עמן מסר ברור: 'ידאגו לך, לא משנה מה יקרה'". במילים אחרות: המפתח הוא תלות הדדית. לחיי הסבתות, הסבים, בני הזוג של ההורים שנפרדו, לחיי דודים משקיענים ושכנים שאפשר לראות אצלם טלוויזיה. דעו איך להשיב לפוליטיקאי הבא שיסביר כי אין טעם לממן מעונות יום לאמהות עובדות, מפני שטובת הילד דורשת שאמא תישאר איתו בבית. קחו את הספר של גיליגן ותכניסו לו בראש. •
