מה הופך אותי לראויה לכתוב טור אישי לכבוד יום האישה? כי אני "הצלחתי" בעולם של גברים. כי אני דוגמא לכך שהכול עניין של רצון ויכולת. שמי שרוצה מצליחה ללא קשר למגדר. ואני שואלת - האמנם?
אני נ׳, סטודנטית לרפואה וטרינרית, בת 34, נשואה ואם לפעוט בן שנתיים.
אני גם טייסת מסוקים במילואים בחיל־האוויר. הייתי הראשונה לסיים קורס טיס במגמת מסוקי סער לפני 13 שנה. האישה הראשונה שנדרשה לחדור לבד, לטייסת מסוקים מבצעית, שהיא חברה גברית סגורה ומלוכדת. במשך שנים רבות התכחשתי לעובדת היותי אישה. דיברתי, התנהגתי והתנהלתי כמו הגברים שסביבי.
נמנעתי מכל סוג של קשר נשי ואף הסתכלתי בהתנשאות מסוימת על בנות אחרות ששירתו לצדי בתפקידים "נשיים" (פקידת מבצעים, שלישה), תוך שמירה על דיסטנס שלא יאפשר בלבול בינינו. דחיתי בתוקף כל ניסיון של המערכת להציג אותי כפורצת דרך ולהניף על גבי את דגל השילוביות, כמו שדחיתי ניסיונות של נשים מחוץ למערכת להפוך אותי לשליחת המין הנשי. בדיעבד אני מבינה שעשיתי זאת כדי לנסות לטשטש כל הבדל ביני לבין אחיי הטייסים.
רציתי להיות כמו כולם. להיטמע.
לא הבנתי שלא משנה כמה אתאמץ, לא אהיה כמו כולם.
בעיקר לא הבנתי שזה בסדר שלא אהיה כמו הגברים, ושזה לא מעיד על יכולותיי, הצלחתי ורמתי כטייסת.
ההיריון והלידה קרבו אותי מאוד לנשיות שזנחתי אי שם בגיל 16, אך גם העמידו למבחן את מפקדיי ואת המערכת כולה באשר למקום שלי כאישה, טייסת, בחיל־האוויר. בעיקר אל מול התפיסה המושרשת כל כך של דמות הלוחם והמפקד האווירי.
היום, ההשלמה עם האחרות שבי, הנשיות שבי, מאפשרת לי להביא לידי ביטוי תכונות שהיו חבויות בי עמוק מאוד. תכונות שנחשבות נחותות בעולם גברי מאצ'ואיסטי אבל הופכות אותי לאדם שלם יותר ולכן גם לטייסת טובה יותר. ההבנה הזאת גם מאפשרת לי לשמור על המרחב סביבי נקי, מאפשר ובטוח יותר.
השירות שלי בחיל־האוויר מלא בעשייה משמעותית, חברויות עמוקות, אתגרים מתחדשים, הצלחות וכישלונות, סיפוק ותסכול, מפקדים תומכים ומפקדים שפחות - וכל אלה בלי קשר להיותי אישה.
אך קיימים בו גם קשיים ומעצורים שנובעים מעצם היותי אישה ראשונה, ויחידה, במסגרת גברית.
ההתקדמות בתחום שוויון ההזדמנויות היא גדולה, והיום יותר ויותר אפשרויות נפתחות בפני נשים. ועדיין זהו שוויון הזדמנויות בעולם שהוא גברי, עם מערכת כללים גברית וסטנדרטים וערכים גבריים. הצלחה עדיין נמדדת באמות המידה הגבריות. אישה שרוצה להצליח תתאים את עצמה למערכת ולא להפך.
כשביום האישה יפסיקו לספור טייסות (ותסיים יותר מאחת בקורס) נדע שמשהו השתנה.
אני בטוחה שעבור הנשים שהגיעו אחרי, הדרך נוחה קצת יותר והמפקדים יודעים קצת יותר טוב איך להתמודד עם הדרישות שהמציאות החדשה מציבה. וכל אישה שמאתגרת את המערכת יוצרת בעצמה את השינוי המיוחל, כך שהכיוון הוא נכון אבל עוד ארוכה הדרך.
הכי חשוב לזכור שכל אחת בינינו, שהולכת אחרי לבה ולא מוותרת על חלומותיה, כשמישהו אומר לה שהיא לא יכולה, היא פורצת דרך.
