פסיכיאטר על הספה // אילן רבינוביץ (עורך: יואב קרן, ידיעות ספרים, 335 עמ')
במאה העמודים הראשונים של ספרו, מספר אילן רבינוביץ על ילדיו יותם וקרן - שניהם אוטיסטים בדרגת התפקוד הנמוכה ביותר. הוא פותח באירוע כמעט שגרתי בחייו: ביום שישי אחר הצהריים, רבינוביץ מעלה את הילדים למכונית היוקרה הגרמנית ומקווה לנסיעה רגועה תוך כדי האזנה לשלומי שבן. אבל הבן יותם לא מצליח להירגע. הוא נתקף זעם, פותח את החלון, מתפשט וזורק את הנעליים החוצה. תרופת ההרגעה שניתנה לו מתמהמהת ולא משפיעה, וההתפרעות מתגברת: הוא נושך את אביו בצוואר וחונק אותו. אחר כך הוא מכה עם הראש בחלון עד שהוא מתנפץ לרסיסים.
זה קטע נוגע ללב. אי־אפשר שלא להאמין לרבינוביץ כשהוא מתאר את הפער בין הזוהר המדומה לבין היומיום ההורי הכואב והמתסכל. אבל מותר להמר שרוב קוראי 'פסיכיאטר על הספה' לא קנו את הספר בגלל החלק הזה. הם מחפשים בדיוק את אותו זוהר שמקיף את רבינוביץ - "הפסיכיאטר של המפורסמים", מי שכיכב בכמה שערוריות מתוקשרות מהשנים האחרונות. רני רהב של הפסיכיאטריה.
ההודעה הקולית שהשאיר לו דודו טופז לפני התאבדותו ("בוא אליי מהר, תעזור לי!") הייתה המרכיב העיקרי במסע היחצנות של הספר; הפיתיון שאמור למשוך את הקוראים - אף כי הפרק שכותרתו 'דודו' הוא פרק קצרצר, כמה עמודים לפני אחרית הדבר. אבל אולי יותר מכל דבר אחר, רבינוביץ מזוהה עם פרשת הכדורים הפסיכיאטריים ב'אח הגדול', שבסופה שילמו רבינוביץ והפקת התוכנית לשלושה מהמתמודדים סכום מצטבר של כשני מיליון שקל.
פרשת 'האח הגדול' היא סימפטומטית, כי היא משלבת שניים מהמרכיבים הבולטים בדמותו של רבינוביץ. הראשון הוא כמובן חיבתו למפורסמים; עובדה שהוא אינו מנסה להסתיר. הספר גדוש בשמות של עשרות סלבריטאים - פוליטיקאים, זמרים ובעלי הון. הארוחות עם עברי לידר ("עם הלידרים היה לנו קליק מיידי"), הטיסות עם ג'ודי שלום־ניר־מוזס (גם כאן, "קראש מיידי"), הפגישות עם בנימין נתניהו ("היה קשה שלא לחבבו ולהעריכו"). "פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים מתייעצים איתי תכופות על יריביהם או על קולגות שלהם", הוא מתרברב, ומודה ש"כנרקיסיסט חסר תקנה הזקוק לריגושים ולכיבושים, התקשורת מאפשרת לי לבטא את עצמי לא רק בחדר הטיפול, אלא גם בראש חוצות".
לא פחות מההתחככות בידוענים, שערוריית 'האח הגדול' נוגעת בחיבתו העזה של רבינוביץ לתרופות פסיכיאטריות, כאמצעי מרכזי, כמעט בלעדי, לשיפור איכות החיים. הכדורים מופיעים כמו מוטיב חוזר כמעט בכל הפרקים בספר. "אמריקה כבר כאן וכולם רוצים לחיות הכי טוב שאפשר", הוא כותב, ומציג את ההתנגדות לתרופות כשמרנות פרימיטיבית. "באותה תקופה נוראה של 'פרשת הריאליטי', כשהתקשורת הוצפה בסיפורים וצמד המילים 'תרופה פסיכיאטרית' הפך מוקצה, הרגשתי שחזרנו 50 שנה אחורה, לתקופות חשוכות שלא מתאימות למדינה מערבית מודרנית".
הכדורים יישלפו שוב בפרק העוסק במטופלים החרדים שלו - שגם להם פתח צוהר "לארון התרופות הפסיכיאטריות". בעבר פורסם שמשגיחים בחסידות גור שולחים אליו נערים, ורבינוביץ רושם להם תרופות פסיכיאטריות כדי לדכא את היצר המיני שלהם ולמנוע מהם לאונן. בספר הוא אינו מתייחס לנושא ישירות, אבל מסביר שחסיד גור בן 18 עלול להיכנס לדיכאון מכך ששפך זרע לבטלה, ופוסק: "כשאני יושב מול חסיד גור, אני יותר גור מגור".
רבינוביץ מתאר את הקריירה הנוצצת שלו כתוצר של חייו הקשים. השואו־אוף והנפנוף בהצלחה נובעים לדבריו מתוך "מצוקה עצומה ותחושת כישלון". "הצלחה מקורה בחסר", הוא כותב בפרולוג, "ואצל הנרקיסיסט היא נועדה לפצות על בור ענקי של חוסר ביטחון המחייב מילוי תמידי ואינסופי בתשואות". אבל נראה שמתוך הבור הגדול צמחה תופעה תרבותית מסוג חדש, לפחות בהקשר הישראלי: הגורו הפרמקולוגי. בין אם מדובר בבדרן חרד, אברך מאונן או פוליטיקאי מבוהל - הפסיכיאטר של המדינה כבר ימצא לו את הנוסחה הכימית המתאימה. הוא מדלג בין מתנחלים למרצניקים, בין חרדים ללהט"בים, בין איציק שמולי לסילבן שלום - ניכר שרבינוביץ הוא אדם פוסט־פוליטי. ממילא, בעידן הפרמקולוגי, בעיות אינן נפתרות באמצעות דיונים וטיעונים, אלא באמצעות תרכובות כימיות.
מטפלים רבים מזועזעים מתופעת רבינוביץ. כמה מהם כבר קראו לשלול ממנו את הרישיון בעקבות פרסום ההודעה של טופז וגינו בחריפות את התנהלותו האתית. אבל למי שרחוק מעט יותר מהגילדה הטיפולית, כל זה נראה בעיקר משעשע. הפסיכיאטר הזוהר המחלק מרשמים לכל נצרך מצטרף למקובלים וליחצנים כאחד מגיבורי התקופה. אתם יכולים לצקצק עד מחרתיים: אילן רבינוביץ הוא גיבור התרבות האולטימטיבי בעידן שמקדש כדורים ופרסום בערך באותה מידה. •
