כשלימור סביליה, סרן (במיל'), נזכרת איך יצאה מהארון מול החיילים שלה, הידיים שלה רועדות. "הייתי סגנית מפקד פלוגה בהנדסה קרבית וסגרתי שבת", היא אומרת. "ואז שמעתי על הפיגוע בברנוער, שבו נרצחו שני נערים מאגודת הלהט"ב בתל־אביב, וכל הלב שלי התפוצץ. לא ידעתי מה לעשות, הייתי מוצפת. שלחתי הודעה למפקד שלי שביום ראשון, כשהפלוגה חוזרת לבסיס, אני חייבת לעשות שיחה עם החיילים. לא תיכננתי לצאת מהארון בשיחה הזו, רציתי רק לדבר איתם על סובלנות".
אבל הרגשות שצפו ועלו בסביליה, לוחמת ומפקדת מוערכת שעד אז לא סיפרה לפקודיה על נטיותיה המיניות, לא איפשרו לה להישאר אדישה. "במהלך השיחה אחד החיילים אמר, די בצחוק, 'צריך להרוג את כל ההומואים'. לא יכולתי להתאפק. אמרתי לו בקול רועד, 'אז בוא, תיקח את הנשק ותירה בי'. הוא הסתכל עליי בהלם ושאל אם אני לסבית. חייכתי ואמרתי שכן, והוא חייך אליי בחזרה".
ברגע הזה, של החיוך הקטן־גדול שקיבלה מהחייל שלה, הרגישה סביליה, בפעם הראשונה מאז לבשה מדים — חופשייה. "זה הרגע שבו נפל לי האסימון שזה שאני לסבית לא הולך לחרב לי את החיים. כל הגדוד המשיך להתייחס אלי אותו דבר. זו הייתה החוויה הכי מעצימה שהייתה לי".
לחיילים שלך לא הפריע לקבל פקודות ממפקדת לסבית?
"להפך. מאז ועד היום החיילים שלי אומרים שהייתי עבורם מודל לחיקוי, גם כמפקדת וגם כחברה גאה בקהילת הלהט"ב".
צה"ל נתפס, במידה רבה של צדק, כמרחב מצ'ואיסטי ושמרני. ההנחה הרווחת היא שבתוך הטנק, בעמדת השמירה או במבצעים בעורף האויב אין מקום להומואים. אוהל הטירונות הוא לא בדיוק המקום האידיאלי להודות בכך שאתה נמשך לבני מינך. אבל סביליה ועשרות מפקדים וחיילים, בסדיר ובמילואים, מנסים להסביר בימים אלה שהיציאה מהארון בצה"ל, דווקא בצה"ל, היא הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים.
במסגרת הפרויקט "פי 2 גאווה לישראל", שעכשיו הם מגייסים לו כספים בהדסטארט, הם מבקשים לעודד חיילים צעירים, הומואים ולסביות, להפסיק להסתיר ולהיות גאים במי שהם. המסר שהם מנסים להעביר פשוט: נטייה מינית לא צריכה לעמוד בפני צעירים בדרכם להגשים את עצמם בצבא, ובעיקר — היא אינה צריכה להישאר בסוד. גם המטרה שלהם פשוטה: להכפיל את מספר הגאים מחוץ לארון המשרתים בתפקידים משמעותיים בצבא, וכן להכפיל את מספר הנשים ביחידות הלוחמות.
"פי 2 גאווה לישראל" נועד לא רק עבור צעירים מקהילת הלהט"ב. הוא מהווה תנועת נגד למה שאנשיו מכנים "ניסיונות חוזרים ונשנים של גורמים קיצוניים ואנטי־ליברליים לחדור לשורות צה"ל ולפגוע בתהליכי השילוב המבורכים של נשים, להט"ב ומיעוטים המשרתים בו". גורמים אלה, הם טוענים, מנסים להפוך את צה"ל ליותר דתי ושמרן. רק אתמול תקף הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, את הנשים המשרתות בתפקידים קרביים בצה"ל. "עשר שנים אני פותח 'במחנה', רק תמונות של בנות וכולן צבעי הסוואה", אמר, "שיגעו לנו את הילדות". לוינשטיין, שבעבר כינה את חברי הקהילה הגאה "סוטים", התייחס בנאומו בזלזול גם לנישואים חד־מיניים. "בית משוגעים", כינה את המגמה.
כשסגן (במיל') עודד הרוניאן סיים את תפקידו כמ"פ בבסיס הטירונים בניצנים, היה לו חשוב להדגיש יותר מכל את היותו קצין והומו. "אני חוגג היום ניצחון אישי שלי", אמר בנאום הפרידה המרגש שנשא מול עשרות חייליו. "אני, שחייתי בהדחקה חונקת, שהייתי בטוח שלא אוכל לאהוב כפי שארצה לאהוב — עומד כאן, כמפקד פלוגה וכקצין בקבע, כציוני וכהומוסקסואל מוצהר".
הרוניאן, שיצא מהארון כנער, רצה במקור להתגייס ליחידה קרבית. אלא שלאחר ששמע סיפורים על מה שעלול לצפות לו שם, שינה את דעתו. "חששתי שלא יקבלו את זה שאני הומו", הוא מספר. "פחדתי שאחווה אלימות, פיזית ומילולית". לאחר שהתייצב בבקו"ם הצליח בעמל רב להתחמק משירות קרבי, וגם זאת רק לאחר שנאלץ לצאת מהארון בפני קצין המיון. לצערו, החוויות מהן חשש עוד לפני הגיוס התגשמו, והוא הפך מטרה ללעג. "אחרי שיצאתי לקורס קצינים וחזרתי כמפקד מחלקה, חזרתי לארון. הרגשתי שזה יוריד לי מהפיקודיות".
אלא שבשלב מסוים הבין הרוניאן שהיחס שיקבל מהסובבים אותו ישקף את היחס שלו לעצמו. "כשהייתי מ"פ דברים פתאום נכנסו לפרופורציה", הוא מסביר. "הסברתי לחיילים שלי שלכל אחד יש שונות משלו, וגם לי יש את השונות שלי. בסוף כולם קיבלו את זה יפה".
מדוע היה לך חשוב להדגיש דווקא את הנטייה המינית שלך בנאום הפרידה?
"כי זה היה הרגע שבו הרגשתי את הניצחון האישי שלי, והיה לי חשוב להעביר את המסר הזה לאחרים".
כשעומר נחמני, סגן במילואים ומי שיזם את הפרויקט, עמד להתגייס, היה ברור לו שיעשה הכל כדי להשתלב ביחידה קרבית. לאחר שהעלה פרופיל רפואי, הצטרף לתותחנים והחל בטירונות. לצד הקשיים שעוברים על כל חייל בתקופה הזו, נאלץ להתמודד עם קושי נוסף — היותו הומו. "לספר עכשיו למיליון אנשים שאני לא מכיר פרט כל כך רגיש מהחיים האישיים, מאוד הפחיד אותי", הוא מספר. "הייתי בטוח שאקבל מכות, שיציקו לי ויטרידו אותי, שהחיים שלי יהפכו לסיוט".
אבל נחמני לא היה יכול להתכחש למי שהוא. "לא הסכמתי להצטרף לשיחות על כמה כוסית המד"סניקית, לא יכולתי לחזור למי שהייתי בתיכון, להסתיר. אז התחלתי לספר בקטנה, לחבר טוב שחיבק אותי אחרי שסיפרתי לו. ואז לעוד אחד, שגם. ולעוד אחד, ולעוד אחד. עד סוף הטירונות כולם כבר ידעו".
ואיך זה התקבל?
"להיות בארון זה להסתיר, ומה מסתירים? דברים רעים. לכן, אם אתה מסתיר את הנטייה המינית שלך זה אומר שזה משהו רע, וככה גם החברה מתייחסת לזה. כשבאתי ואמרתי, 'שמי עומר נחמני, אני הומו ולא מתבייש', כיבדו אותי. יצאתי מהארון כדי שהילד ההומו יידע שיש דבר כזה, קצין קרבי הומו. יש הרבה חיילים שלי שבזכותי היה להם הרבה יותר קל לצאת מהארון, והם גם הפכו לקצינים".
"אחרי שיצאתי מהארון, בלי להתכוון הפכתי לשגריר של הקהילה הגאה בצבא", מסביר נחמני. "שאלו אותי מיליון שאלות — מ'מתי ידעת?' ועד 'אם בר רפאלי הייתה באה אליך עכשיו עירומה, לא היית שוכב איתה?'. התעניינו אם ארצה ילדים ומשפחה ואיך אני מתכוון לעשות את זה. כשאתה מתנהל ככה, זה שובר סטיגמות והנחות יסוד".
הפתעה נוספת המתינה לנחמני כשגילה שהנטייה המינית שלו, שהייתה ידועה עתה גם למפקדיו, לא מנעה ממנו להתקדם בשרשרת הפיקוד ולצאת לקורס קצינים. "ברגע שמבינים שאתה מפקד לכל דבר ועניין, הנטייה המינית שלך הופכת לנון־אישו", הוא מסביר. "לכן זו שליחות חברתית וציבורית מאוד גדולה להיות קצין קרבי מחוץ לארון. בנאדם שיפגוש הומו, לא יחשוב שהוא מפלצת. בדיוק כמו שבנאדם שיפגוש לוחמת, לא יחשוב שמקומה במטבח".
אלי ביטון, סרן במילואים בהנדסה קרבית, אומר שיצא מהארון רק בגלל הצבא. "גדלתי במעלה אדומים במשפחה שומרת מסורת, מזרחית, שהייתה פחות סובלנית לנושא. השיח בבית היה תמיד שהומואים זה סוג של מחלה או קללה. אני, שידעתי שאני הומו מגיל קטן, הסתרתי את זה". גם בצבא המשיך ביטון בתחילה לשחק את המשחק. "שידרתי החוצה שאני לגמרי סטרייט. יצאתי עם נשים ואפילו הייתה לי בת זו". אלא שדווקא במהלך השירות, קיבל את הכלים להתמודד עם החשש הגדול מיציאה מהארון. "החוויות בצבא מאוד מבגרות ומחשלות, וזה נתן לי כוח להגיד לעצמי שאני מסוגל לעשות דברים בדרך שלי. מאוד עזר לי גם קורס הקצינים שאליו יצאתי וקורסי פיקוד אחרים, שהיו מאוד מעצימים מבחינה אישית והוכיחו לי שאני יכול להתמודד עם קשיים.
"באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני חוזר הביתה ולא מוריד את המדים, עד שאני לא מספר להורים שלי", ממשיך ביטון. "זה לא היה קל, אבל עם הזמן הם למדו לחיות עם זה". השלב הבא היה לצאת מהארון מול החברים בצבא.
"הגעתי לאחת מישיבות הסגל של הפלוגה, ואמרתי לחבר'ה כמה דגשים שהיו לי בנוגע לפלוגה. ואז אמרתי שיש לי דגש אחרון, וזה שאני יוצא מהארון. הסברתי שזה לא אומר שאני הולך עכשיו להשתנות, אבל חשוב לי שהם ישמעו את זה ממני ולא ממישהו אחר. הייתה קצת מבוכה, אבל כל סגל הפלוגה קיבל את זה באהבה ובהבנה".
מול החיילים שלך גם יצאת מהארון?
"בהתחלה לא דיברתי על זה איתם בכלל, אבל עם הזמן נשבר הדיסטנס. היו כאלה שנרתעו, אבל הרבה הגיעו אליי ואמרו לי, 'אתה ההומו הראשון שאנחנו מכירים וזה מפתיע אותנו כי אנחנו מעריכים אותך, ולפני זה הייתה לנו דעה שלילית". •
