"ארץ נהדרת" היא לטעמי תוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר ששודרה אי פעם בישראל. אם משקללים את הרייטינג, ההומור, השחקנים, הרלוונטיות וההשפעה שלה על השיח הציבורי לאורך שנים — אין שנייה לה. באמת. לזכות יוצריה צריך לומר גם כי בשונה מכמה מעמיתיהם בתקשורת ועל המסך, רובם מעולם לא הסתירו את עמדותיהם הפוליטיות (מרצ ואולי אף שמאלה מכך). לזכות הצופים הישראלים (הנוטים ימינה ברובם) ייאמר, כי חלקם אמנם מקטרים פה ושם, אבל הם מזהים גדולה כשהם פוגשים בה, וחרף ההטיה שמאלה, הם לא מוכנים לוותר על הצפייה בתוכנית.
ודווקא בשל כך, ובשל חשיבותה של "ארץ", ארשה לעצמי להתפלמס עימה מעט: בתוכנית השנייה של העונה שודר מערכון המספר על ציד שמאלנים שקיים בישראל. על השתקה. יש בישראל יחידה מיוחדת, כך על פי המערכון, שדואגת לקנוס אנשים על שמאלנותם. לאחר התוכנית טען השר גלעד ארדן בטוויטר כי זה מוזר שתוכנית עם תכנים סאטיריים כה שמאלניים, שמשדרת יותר מעשור לעם שרובו ימני, מתבכיינת על סתימת פיות. בנקודה הזו הגיבה מערכת "ארץ נהדרת" לדבריו וטענה שהשר ארדן מצטרף למנהג שיש כאן "להשתיק ביקורת באמצעות מילים כאנטישמי ומגה־שמאלני".
ראשית, זה היה מוזר: יש לכם פאקינג מיליון צופים מדי שבוע (וזכיתם בהם בצדק), מה אתם מוציאים תגובת דובר על אמירה ביקורתית בטוויטר? מה בעצם הלחיץ אתכם כל כך בטענות של ארדן, שנדרשתם לנושא? יתרה מכך: מדוע לכם מותר לעשות מערכונים ביקורתיים על כולם, אבל עליכם אסור להגיד שאתם "מגה־שמאלנים", מה גם שחלקכם מגדירים את עצמם ככה? למה זו "השתקת ביקורת" לבקר את "ארץ נהדרת"? הרי במערכון על ארדן, וזו דוגמה בלבד, הבדיחה התבססה על הטענה שלפיה הוא קבע ללא ביסוס שהיה פיגוע באום אל־חיראן. זו טענה לגיטימית. אבל מנגד, יש טענה שארדן התבסס על תחקיר המשטרה, הגורם המקצועי בשטח, אז מדוע מותר לתוכנית לאמץ עמדה, אבל לציין שיש עמדה סותרת זו השתקה? המערכון גם קבע כי "לא היו הצתות". שוב, טענה לגיטימית. אבל גם לטענה שגורסת כי היה טרור הצתות מותר להישמע, הלא כן? אם יש מלחמת נרטיבים בנושא, בין שמאל לימין, אז מדוע ל"ארץ נהדרת" מותר לייצר נרטיב ולבקר (בביצוע מושלם) את ארדן, ואילו לו אסור להתגונן? האם התוכנית הזו לא מספיק גדולה וחזקה כדי לספוג גם טענות שמופנות כלפיה?
גילה אלמגור העניקה בעבר עוד אחד מאותם ראיונות שבהם אמן מסביר כמה הוא מודאג מישראל, כמה רע פה, כמה נוראים כולנו. הפייסבוק רתח על התבטאויותיה, והיא התראיינה בראיון כואב נוסף ואמרה שהיא לא מבינה מה קרה לנו, ושאי־אפשר כבר לדבר. אבל זה העניין: שאפשר. היא יכולה לדבר. עובדה, היא דיברה. מה שהשתנה זה שגם אלה שלא מסכימים עימה יכולים לדבר, כי המציאו את הדבר הזה שנקרא "רשת חברתית". במילים אחרות, אם ל"ארץ נהדרת" מותר להציג את ביבי כסוג של ארכי־נוכל (ומותר לה), ואם מותר לה להציג את ליברמן כקצין פשיסט שמשתמש במועל יד מרומז (ומותר לה), מה בעצם לא לגיטימי בלומר שהיא "מגה־שמאלנית"? האם חופש הביטוי לא פועל לכל הכיוונים? האם זה לא חלק מהדיל?
במוצאי שבת לפני שבועיים שודרה בחדשות 10 כתבה שטענה שיש מקארתיזם בישראל. שצדים פה שמאלנים. אושרת קוטלר אמרה בהפניה לכתבה שכבר אי־אפשר לשתוק. אבל מתי היא שתקה בעצם? חי נפשי שמאז שאני זוכר את עצמי היא בפריים טיים — דעתנית, רהוטה ומעניינת — אבל תמיד שם, בפריים טיים. מתי בעצם היא שתקה? מתי הושתקה??
בכתבה עצמה רואיין איזה בחור ימני ששולח לרשות השנייה פקסים נגד שמאלנים. מקארתיזם לא ראיתי שם. מה כן? תוקבנות. מלאני קליין השתמשה במושג הזה ראשונה: מדובר בתקיפה באמצעים קורבניים. אתה בא ואומר: "משתיקים אותי!" ובדרך זו משתיק באופן מתוחכם את אלה שמנסים להביע את עמדתם.
כמה ימים אחרי הכתבה על המקארתיזם פורסמה כתבה שעסקה בכך שבן של מישהו ממשרד מבקר המדינה מקורב לבנט. מעבר לכך שהכתבה התבססה על איזו דאחקה שעשו כמה חבר'ה במשרד פרסום (ועל כך הערוץ התנצל מיידית, ומודה ועוזב ירוחם), היה משהו מוזר באופן שבו, אחרי שדובר על ציד שמאלנים, נפתחת מהדורה באייטם שהתבסס על חיטוט בפייסבוק של בנו הימני של נושא תפקיד במשרד המבקר.
בשבוע שעבר עלה באל־ג'זירה מונולוג של אסף הראל, שבו הוא מסביר שבישראל יש אפרטהייד. גם אתר של ה־BDS שיתף את המונולוג. קרנבל. נזכרתי שאסף הראל רמז בראשית העונה הראשונה שהנה ביבי משתלט על התקשורת ולא יהיה בה מקום לאנשים כמותו. מאז הספיק לשדר שתי עונות, והאמת היא שאין הרבה אנשים בישראל שקיבלו כל כך הרבה זמן מסך כמותו לאורך השנים, ואין הרבה שנשאו יותר מונולוגים פוליטיים בערוץ מסחרי ממנו.
הראל מוכשר ואת מקומו בטלוויזיה הוא מרוויח ביושר, זה גם בסדר לטעון שישראל היא אפרטהייד. אבל אחרי שעשית זאת, לפחות תודה ביושר שאין פה סתימת פיות. ואם כבר השתקת ביקורת וסתימת פיות, הארה אחרונה: רינו צרור תקף לאחרונה את ערוץ 20, בגלל מעברון זניח בתוכנית "הפטריוטים", שבו נחשים רודפים אחרי חרדון (הנמשל: השמאל רודף את נתניהו). לאחר שנמצא כי גם הוא השתמש בדימוי הנחשים בעצמו בעבר, הוא הסביר שיש הבדל בין שימוש בתמונה של נחש לשימוש בווידיאו שבו הנחש זז. מביך.
לפני כמה ימים פורסם ב"הארץ" מאמר שפירט כל מיני אי־דיוקים שעירית לינור השמיעה בתוכנית רדיו. המאמר תהה "מאיפה מגיעים השקרים של עירית לינור". הרבה מאוד אנשי תקשורת משמאל הידהדו את המאמר הזה. ריטווטו אותו בהתלהבות. ואז ראיתי שגדי טאוב, שמפרסם בעצמו מאמרים ב"הארץ", פירסם בפייסבוק שלו סטטוס מעניין שבו נסיים את הדיון ברשותכם: "הלהט הזה לגלות 'שקרים' דווקא אצל עירית לא נראה לי נובע מאהבת אמת, אלא מהזעם הקדוש על זה שהיא מעזה לא להתיישר עם שורת המקהלה שאותה היא עזבה. והיא חוטפת מבול נאצות מתמיד על מה, בעצם? לא על שקרנות אלא דווקא על יושר. על זה שהיא לא מכופפת את דעתה בפני מה שיגידו עליה. באקלים רעיל שבו אסור לחשוב אחרת היא בעיניי דוגמה לאומץ ולעמוד שדרה. הלוואי על עוד אנשים בימין, במרכז ובשמאל". שבת שלום.
