רק קיר אחד, בביתם של שרון ויניב אדם, עמוס בצילומים ממוסגרים המרמזים על תולדות המשפחה. מפורטרטים של האלוף יקותיאל אדם ז"ל ואל"מ שמואל אדם, דרך יצחק רבין שמחבק את הכלה והחתן, ועד לזמר עומר אדם, בנם הבכור, בהופעה בקיסריה מול ים של קהל.
"קחי", אומרת שרון אדם ומושיטה לי מקל שבקצהו מלופפת נוצה. "זהו מקל הדיבור שלך. כשאת תדברי, אני אקשיב לך בלי לקטוע אותך, בלי לשפוט אותך וגם בלי לייעץ לך. כולי שלך".
זה בסדר, אני לא זקוקה למקל דיבור כדי להתבטא.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הרגשת שמקשיבים לך באמת?" היא מקשה. "מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הקשבת לעצמך?"
על שולחן המטבח, בין חטיפי בריאות לכוס המכילה שייק בריאות, פזורים קלפים מתוך הערכה "מחוברים בלב", שלדבריה היא "דרך חיים להקשבה המיועדת לכל בית ולכל אדם". רק לכבודי הם הגיעו לשולחן. בדרך כלל הם נמצאים במבנה העגול והשקוף שצמוד לבית המשפחה ומשמשים את אדם בעבודתה.
"אני מאמנת להקשבה ודיבור מהלב", היא מספרת. "לפני 16 שנה, כשפתחתי את מעגלי ההקשבה, התייחסו אליי כמו אל חייזרית. שאלו אותי, 'מה את עושה? זה מקצוע? זו פרנסה?' גם האנשים הראשונים שבאו לכאן הגיבו בהיסוס. הזהירו אותי: 'אין מצב שאני אשב בחברת זרים ואחשוף דברים אישיים'. אפילו בעלי היה ספקן עד שהוא הרגיש שהתהליך הזה משפיע לטובה על הדינמיקה במשפחה. כיום כבר אין שאלות ופקפוקים. שלוש פעמים בשבוע אני מלמדת את השיטה בבתי ספר, בשעות הערב מגיעות לכאן קבוצות של מתרגלים ויש גם כאלה שמבקשים אימון אישי".
ועומר?
"אני המעריצה מספר אחת שלו ואני שמחה לראות אותו מעביר את תדר השמחה. המון אנשים אומרים לי: 'אנחנו אוהבים אותו, למרות שאנחנו לא משתגעים על מוזיקה מזרחית'. גם לו יש שליחות בעולם, שהיא הרבה מעבר לסלסולים ולצבע הקול. הילד שלי משמח לבב אנוש".
מתנה מאלוהים
אדם (כמעט 50, "הגיל הוא רק מספר חסר משמעות, מה שקובע הוא התחושה הפנימית, כבר הכרתי יותר מדי זקנות בנות 20"), ילידת חיפה, בתם של אביבה שמר, ציירת ופסלת, ושמואל שמר, שען — הייתה בכלל "חיית במה" כהגדרתה. "רציתי להיות רקדנית ומגיל ארבע למדתי שש פעמים בשבוע בלט, ג'אז ומודרני. בכיתה ה' כבר הופעתי עם רקדן הבלט הנודע ולרי פאנוב בקיסריה, הופעתי מדי שנה בפסטיגל, וביליתי ימים שלמים מאחורי הקלעים מפני שאמי הייתה האוצרת של הגלריה באודיטוריום חיפה. הרבה לפני הסלפי, תמיד היה לי בתיק אלבום לחתימות למקרה שיגיעו למקום אמנים חשובים".
היא הוכתרה לאלופת הארץ באירובי, שירתה כמד"סניקית, אחרי שקיבלה תואר ראשון כעתודאית בחינוך גופני ממכון וינגייט, ועם שחרורה עקרה לעיר הגדולה. "לימדתי ריקוד, יצרתי כוריאוגרפיות ונהניתי מהחיים".
בגיל 24 הכירה את יניב אדם, שהפך לבעלה. "חבר משותף, שהיה קצין של יניב וחבר ילדות שלי, אמר לי: 'יש לי מישהו להכיר לך, צנחן, גבר־גבר, אחלה משפחה', אבל זה לא יצא לפועל מפני שיניב היה אז סמג"ד בצנחנים, בגדוד 202, ולא היה לו זמן", היא מחייכת. "אחרי כמה חודשים אביו של אותו חבר נפטר ויניב הגיע להלוויה בחיפה. שם נפגשנו".
בית קברות הוא לא המקום האידיאלי לדייט.
"נכון, אבל ככה יצא. יניב היה אז בלימודים. למזלי. אילולא יצא ללימודים יכול להיות שלעולם לא היינו מתראים. נסעתי לבקר אותו בשבתות בכל מיני בסיסים, אחרי שנה התחתנו ובגיל 26, כשהיינו בשליחות מטעם משרד הביטחון בצפון־קרוליינה, ילדתי את עומר. כן, הוא חצי קווקזי עם אזרחות אמריקאית".
אדם הצטרפה למשפחה בעלת מורשת קרבית מפוארת: אביו של יניב וסבו של עומר הוא אלוף משנה וניצב משנה שמואל אדם ("במלחמת יום הכיפורים הוא היה קצין בצנחנים, במשטרה היה סגן מפקד הימ"מ ונפצע בהשתלטות על אוטובוס הדמים בכביש החוף"); ובני משפחה נוספים הם האלוף יקותיאל אדם ז"ל, ממתכנני מבצע יונתן, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, ובנו האלוף (במיל') אודי אדם, המשמש כיום מנכ"ל משרד הביטחון.
"חזרנו ארצה כשעומר היה בן שלוש וגרנו בנחלה של הוריו של יניב, במשמר־השבעה. חשבתי שגמרנו עם הנדודים, אבל יניב, שכבר היה רב־סרן, התמנה לסמג"ד בשלדג ועברנו לפלמחים. בסיס של חיל האוויר, תנאים מעולים. שם, בעצם, הוא החליט לפרוש מהצבא".
שמחת?
"חשבו שהוא יהיה רמטכ"ל, אבל אחרי שלוש שנים בפלמחים הוא החליט שמספיק לו, ולא התערבתי. חזרנו למשמר־השבעה. הוריו של בעלי גרים ברחוב ממול".
לא היה לך מוזר להתרגל לכך שבעלך חוזר פתאום כל יום הביתה?
"לא, מפני שאף פעם לא זנחתי את הפעילויות שלי. בפלמחים, כשעומר היה תינוק וחיפשתי איך להעסיק אותו, פתחתי ג'ימבורי ובעקבות ההצלחה פתחתי ג'ימבורי בעוד בסיסים. אני מאמינה שבני זוג לא צריכים להפריע זה לזה. אני מפרגנת לבעלי והוא מפרגן לי. יניב עבר לאזרחות, כיום הוא עובד בחברת הביטחון 'דיפנסיב'".
המשפחה הקרבית לא ציפתה שעומר ימשיך את השושלת?
"לא. כולם מבינים שהוא קיבל מתנה נדירה מאלוהים. תמיד ידענו שעומר מוזיקלי ומוכשר, ובגיל 13, כשהוא שר את 'שיר למעלות' במסיבת יום ההולדת של סבא שמואל, גילינו שאין לו פחד קהל. עוד כילד הוא הופיע ב'שיר נולד', הפריצה הגדולה שלו הייתה ב'כוכב נולד', בגיל 15, ולמרות כל זה עומר החליט שהוא רוצה לעשות צבא רגיל. הרי כל שנה, ביום הזיכרון, בעלי לוקח את שלושת הבנים לקברים של חללים. עומר אמר, 'לשיר זה לא צבא' ולכן לא נבחן ללהקה צבאית וגם לא ביקש מעמד של אמן פעיל. הוא עשה צבא מלא בחיל החימוש בצריפין. אבל רגע, חכי, יש לנו עוד שני בנים: רואי בן ה־19 היה חצי שנה בגולני, עד שהפרופיל שלו ירד בגלל בעיות רפואיות וכיום הוא לא קרבי; וגל, תלמיד כיתה ט' בגימנסיה הריאלית בראשון־לציון, בן 15. למה בחרנו לכתוב את רואי באל"ף? מפני שרועי נראה כמו רוע".
ועצרת אחרי שלושה בנים מפני שהבנת שבעלך מנפיק רק זכרים?
"לא. עצרנו בגלל ששלושה ילדים זה מספיק. זהו? אפשר להמשיך?"
אני מקשיבה.
היא מציצה בדף של קורות חייה שדאגה להדפיס. "עשיתי תואר שני בשילוב אמנויות בחינוך והתחלתי לעבוד בטיפול באמנויות בבתי ספר. זו הייתה הנגיעה הראשונה שלי בטיפול. יש לי הרבה שנות ותק במשרד החינוך. בגיל 35 למדתי משחק אצל עפרה ויינגרטן וענת ברזילי כדי לבדוק אם אני יכולה להביא את עצמי לביטוי בדיבור, לא רק בריקוד. במשך חמש שנים הופעתי עם ה'תנועתרון'. היינו שבע נשים בשלות ואמהות, והעלינו גברים מהקהל לדיונים על זוגיות. זה היה מופע של חיפוש עצמי. תקופה מדהימה. גם בהריונות הופעתי, וחזרתי להופיע אחרי חופשת לידה קצרה".
למה?
"מפני שאני עושה רק את מה שעושה לי טוב. יוגה, פילאטיס, ספינינג וחדר כושר הם חלק מהחיים שלי. כיוון שאני מאמינה שהגוף והנפש הם אחד, למדתי אצל כל מנטור שהגיע ארצה. מביירון קייטי למדתי על ניתוח המחשבה ומברנדון בייס — הוגת שיטת 'המסע' — על ריפוי דרך רגשות. טסתי גם לכפר בצרפת ללמוד מדיטציה אצל נזיר וייטנאמי. שכבתי על האדמה, תירגלתי נשימות והודיתי על כל נשימה שמחזירה אותי לביתי, שהוא הגוף שלי. עשינו מדיטציות בהליכה בטבע והודיתי על כל עץ ועלה. הקשבתי לעצמי ולסובבים אותי והרגשתי שמצאתי שלווה פנימית".
תדר הלב
לשיטת מעגל ההקשבה התחברה לפני 16 שנה באמצעות דודתה רונית רינת, מלכת היופי לשעבר שהביאה אותה מקליפורניה. "זו שיטה שפותחה על ידי ג'ק צימרמן, המורה שלי. רונית הקימה בארץ את 'עמותת מעגל הקשבה' ואני אחת מעשרת הטריינרים הישראלים שצימרמן הכשיר במטרה להפיץ את הבשורה".
שהיא?
"ליצור אחדות בין בני האדם באמצעות הקשבה. להפחית את השכל ואת האגו החושב, המפריד והמקטלג לטובת חיבור לתדר של לב, אהבה וראיית האחר".
כלומר?
"זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. מהצוואר ומעלה יש לנו ראש שחושב. אנחנו מכוונים לצוואר ומטה. לתדר הלב".
איך עושים את זה?
"בדרכים שונות. אחת מהן היא ערכת 'מחוברים בלב' שפיתחתי עם קולגה שלי, כוכבה שניידר, מנהלת בית ספר במקצועה. הערכה מכילה 72 קלפים, כמו 72 שמות השם בקבלה, ועל כל קלף מנוילן מופיעה מנדלה שצוירה על ידי ילד. כשילד עומד במרכז המעגל, אוחז במקל הדיבור ומספר מה הוא רואה — כולם מקשיבים לו וכך הוא מתחזק ומועצם. תוך כדי הדיבור הוא חווה הקלה, וכשהוא מסיים לספר הוא מעביר את מקל הדיבור לילד אחר. הילדים שבמעגל לומדים מה הן סבלנות והקשבה. אסור להם להתפרץ בהערה כמו 'גם לי קרה משהו כזה' ואסור להם למתוח ביקורת בנוסח 'זה סיפור טיפשי'. כשהתנאים האלה מתקיימים — ילדים מחלצים מעצמם רגשות סודיים. לדוגמה, ילדה, שקיבלה קלף עם ציור של אמא ותינוק, תיארה איך אמא שלה מרדימה את אחיה הקטן במשך שעה ארוכה ואיך היא מרגישה מוזנחת עד שהוא נרדם".
קלפים אחרים מציעים למשתתפים אתגרים כמו "ספר/י מה הרגיז אותך", שהולידו וידויים על בגידות בחיי נישואים ובעיות זוגיות אחרות. "אני לא פסיכולוגית ולא שופטת, ולכן אני לא מייעצת", היא מבהירה. "אני מעניקה לאדם את האפשרות לדבר מהלב ולקבל הקשבה מלאה. ערכת הקלפים כבר תורגמה לשבע שפות ואני משתמשת בה למעגלים בכל רחבי העולם. הייעוד שלי הוא להעביר את זה הלאה".
אדם מנחה גם מעגל ריקודים שבו המשתתפים מתחברים זה לזה לצלילי שירים רוחניים מהתורה ומברכת כוהנים. "למה כל כך הרבה אנשים צורכים תרופות אנטי־דיכאוניות? בגלל שאנחנו לא יודעים לשמוח, בגלל שלא לימדו אותנו איך מייצרים שמחה. זו מצווה לחיות בשמחה".
ויש גם משחקים, "נטולי תחרות, בלי מנצחים ומפסידים, שתורמים ליצירת אחדות. דוגמה? במשחק הכיסאות הרגיל, מי שלא הספיק להתיישב על הכיסא חייב לפרוש מהמשחק וחווה אכזבה. במשחק הכיסאות שלי, מוציאים את הכיסאות שנותרו ריקים וכל המשתתפים נשארים עד שכולם נדרשים לחלוק את הכיסא האחרון חביב. עורכי דין, טייסים, רופאים, לא תאמיני מה הם עושים. לפעמים הם מתיישבים זה על זה כמו במגדל בבל ונקרעים מצחוק. לפעמים הם נשכבים על הרצפה וכל אחד מהם אוחז ברגל של כיסא. אין גבול לדמיון ולהמצאות. לילדים אני מציעה משחק בלונים לערבות הדדית. בסיבוב הראשון כל אחד שומר שהבלון שלו לא ייפול. בסיבוב השני כל אחד אחראי על בלון של ילד אחר ושומר עליו שלא ייפול".
והתוצאות?
"מדהימות. רוב בני האדם, קטנים כגדולים, שומעים, אבל לא מקשיבים. במעגל הם משנים את התנהגותם. גננות מעידות שבעקבות מעגלי ההקשבה יש ירידה משמעותית באלימות. הורים מדווחים על שיפור בהתנהגות הילדים בבית. מורות לומדות לשנות את שיטת ההוראה שלהן. הרי בימינו, כשלכל תלמיד יש מחשב בכיס, זו לא חוכמה לדקלם את החומר. בזכות המעגל הן מיישמות את השיטה של למידה משותפת. אנשים שתמיד חייבים לומר את המילה האחרונה לומדים לשתוק. לא תמיד חייבים לענות. אני תמיד אומרת שאם כל מילה הייתה עולה שקל, העולם היה טובל בשקט".
גם בעצמה זיהתה אדם שינויים לטובה. "אני ויניב נשואים כבר 25 שנה ובעבר הייתי הרבה יותר מג'וננת. כשפרצה מריבה ברחתי לחיפה. כיום אני הרבה יותר סבלנית וסובלנית ומאוזנת. במקום להטיח בבעלי: 'אתה לא רואה אותי', אני שואלת את עצמי מתי הקשבתי לו".
מה את עושה כשהקלפים חושפים סיפורים קשים?
"כשאני נתקלת בחוויה קשה של ילד — אני מיידעת את הוריו או את יועצת בית הספר. את הנשים שמתוודות על אונס אני מפנה לטיפול מקצועי. אבל רוב הסיפורים נובעים משגרת החיים ולכן מולידים מסקנות שקל ליישם. מישהי סיפרה על משבר עם בעלה. כשהוא חוזר מהעבודה היא ממטירה עליו שאלות והוא מתרגז עליה וקורא לה 'חופרת'. במעגל היא תירגלה הקשבה, סבלנות, אמונה והתמדה, עד שנפל לה האסימון והיא הבינה שבסוף יום העבודה בעלה זקוק לשקט, לא לשיחות נפש, ולא יקרה שום אסון אם היא תכבד את רצונו".
איך אנשים מגיעים לקורסים שלך?
"בדרך כלל מפה לאוזן. אני מעלה לפייסבוק מועדים של פתיחת קורסים חדשים. הקבוצות מצומצמות כדי לאפשר אינטימיות ושיח איכותי, לא בלשון חולין. שעת המעגל היא מרחב מקודש שבו אין רכילויות ועקיצות. בכל קבוצה נוצרות חברויות חדשות. לנשים יש נוכחות משמעותית בקורס, אבל גם גברים מגיעים. כאלה שלא פוחדים להתחבר לצד הנשי שלהם, לצד כאלה שרק במקרים נדירים מעזים לפתוח את הפה".
איך את משבצת אנשים זרים לקורס אינטימי?
"אני לא צריכה לשבץ. מי שנרשם — נכנס למעגל והוא עושה את שלו. אנשים מעולמות שונים מתקרבים זה לזה באמצעות הקשבה הדדית. והם מבינים שכל אדם הוא חלקיק של בורא עולם".
מדורי הרכילות פירסמו לאחרונה שגם הדוגמנית שיר אלמליח השתתפה בקורס שלך.
"שטויות", היא מתרגזת. "שיר באמת הגיעה אליי, וגם העלתה לפייסבוק שלה תמונה משותפת, אבל היא באה עם חברתה. לא כמטופלת. נראה לך שאסגיר שמות של מטופלים? אני? זה לא רק בגלל הסודיות המקצועית. גם אני סובלת מהבעיה של חוסר אנונימיות. בכל תחילת שנה התלמידים החדשים רצים אחריי ושואלים: 'את באמת אמא של עומר אדם?' בדרך כלל אני עונה שבבית הספר אני לא מעוניינת שידברו איתי על חיי הפרטיים ומורידה מסך.
"כיום, בעידן של הפרעות קשב, אני ממליצה להורים להרחיק את האייפונים מהשולחן. אצלנו, בארוחת שישי שכוללת קידוש, אין טלפונים וכולם מכבדים את הביחד המשפחתי. הבעיה, אגב, קיימת אצל ההורים, הם אלה שלא מסוגלים להרים את העיניים מהמסך והם לא נותנים דוגמה אישית להקשבה".
אז בארוחת ערב שבת בבית משפחת אדם פותחים קלפים?
"לא צריך להגזים. בארוחות משפחתיות כולנו נפתחים כבר בלי קלפים. הילדים, מגיל אפס, באו איתי לכל הפסטיבלים הרוחניים. זה במנשא וזה בעגלה. תמיד חינכתי אותם להקשיב לעצמם במקום להתלונן על אחרים. אם מישהו קרא לך 'טיפש', ואתה יודע שאתה לא טיפש, ממה אתה נעלב? זה לא אומר שלא היו ביניהם מריבות ומלחמות, ברור שהיו, אבל היום הם חברים טובים שיוצאים לבלות ביחד. אני עזבתי את הבית בגיל צעיר בגלל שלא היה לי טוב – ועומר בן 23, גר איתנו, ביחידה נפרדת, ולא רוצה לעזוב".
מה שחושף אותה למעריצות שלו. "פעם מישהי הגיעה ביום שישי מאשדוד עם סירים, היא בישלה לו ארוחה. לפעמים אמא מגיעה עם בתה ומתחננת, 'הילדה מתה לסלפי עם עומר', ובסוף מתברר שהאמא היא זו שחייבת תמונה משותפת. אני משתדלת להיות נחמדה, אבל אני גם יודעת להיות אסרטיבית. אני לא מכניסה אותן הביתה. יש גבולות. ואין מצב שעומר יפתח את הדלת. אנחנו שומרים על הילד".
בהרהור שני מוסיפה אדם, שהיא הרחיבה את מעגל המעגלים שלה כדי למלא את החללים שנוצרו בה לאור ההצלחה המטאורית של בנה. "איזו דרך שהוא עשה", היא מתמוגגת. "בגיל 17, כשאטדגי הכניס אותו למכונית ולקח אותו לקיסריה, נלחצתי ונשברתי. זה הילד שלי, למה אני לא יכולה לנסוע איתו? רציתי שייתנו לי תפקיד של עוזרת בהפקה, שאני אהיה זו שאנגב לו את הזיעה".
וסירבו לתת לך?
"לא ביקשתי. הקשבתי לעצמי, לבכי שלי, והבנתי שאני חייבת לשחרר את עומר ולחזק את המקום שלי. עומר מאוד קשור אליי ומאוד גאה בי".
עומר התנסה במעגל ההקשבה?
"הוא לא עבר קורס, אבל הוא יודע להקשיב. גם לעצמו, גם לבת זוגו הנחמדה, רומי, וגם לי". •
ssidi@bezeqint.net
