עילי בוטנר הפך את השירים שהוא כותב לטיפול הפסיכולוגי שלו. הוא כבר כתב על אחיו פגוע הנפש, והפעם האלבום שבדרך מעמת אותו עם "הבית עם סימן השאלה הגדול". "זאת הפעם הראשונה שאני נוגע בפצע הזה, כשיש לי כבר משפחה ושלושה ילדים", הוא אומר, "פעם ראשונה שאני עוסק בשאלה איך אני מסתכל על הילד והנער שהייתי, והאם אני חוזר על הטעויות שההורים שלי עשו".
ואתה חוזר על הטעויות שהם עשו?
"אני נורא משתדל שלא. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן עשר, וגם עד אז זה לא היה שישו ושימחו. דווקא היום שבו הם התגרשו היה יום של הקלה. כשכתבתי את שירי האלבום, יצא לי לצפות בתוכנית שעסקה באמנים חוזרים בתשובה. כל המרואיינים תיארו בפאתוס עד כמה העבר היה חשוך וחסר מטרה, לעומת הווה של התגלות מאירה. רק בסוף התוכנית, כשאחד מהם נשאל איך הוא מתייחס לחיים לאחר החזרה בתשובה, הוא אמר ש'היער נשאר יער, המים אותם מים, השמש אותה השמש. פשוט רואים הכל מזווית אחרת'. גם שלושים שנים מאוחר יותר הצלקות מהבית הן אותן הצלקות. מה שהשתנה זו הפרספקטיבה".
ההורים שלך שמעו את השירים החדשים?
"עשיתי להם הכנה. כשהשמעתי לאבא שלי את השיר הראשון, הוא השמיע אנחת רווחה ואמר, 'אבל זה לא עליי, זה על אמא. תשמיע את זה לאמא'. אמרתי לו, 'חכה, חכה, גם תורך יגיע'. ואז השמעתי לאמא שלי. היא אמרה, 'זה נורא יפה, המילים לא פשוטות'. אחרי כמה ימים היא התקשרה ואמרה, 'שמעתי את השיר שוב, וזה לא קל לי. לא קלה המחשבה הזאת שהרבה פעמים אתה לא רואה מה עובר על הילד שלך'".
לקראת המסע הזה ליהק בוטנר שני זמרים חדשים ומוכשרים להרכב "ילדי החוץ" — תום גפן, 30, וגל לוגסי, 26, שמצטרפים לחברים הוותיקים אוהד שרגאי ואדר גולד. גפן הוא יליד קיבוץ דורות, בדומה לבוטנר, קיבוצניק בעצמו. לוגסי היא ילידת פתח־תקווה. זאת הפעם הראשונה שהם לוקחים חלק בהפקה בסדר הגודל של ילדי החוץ, וגם הפעם הראשונה שהם מתראיינים לכתבת מגזין בעיתון.
היום כולם מחפשים להיות מלוהקים לתוכניות ריאליטי. זה הרבה יותר מהיר, אתם לא מצטערים שאתם לא שם?
לוגסי: "בעיניי ההליך הזה הרבה יותר טוב. כשהייתי בת 17 השתתפתי בתוכנית הריאליטי שחיפשה את השחקנים הראשיים למחזמר 'גריז'. אז זה היה מושלם, במקום לעשות תיכון ובגרויות — ולא כדי להיות מפורסמת — הייתי שם ונהניתי. אבל זאת לא המהות של העניין".
בוטנר: "ההצלחה של 'ילדי החוץ' היא סוג של נס ב־2017, ועוד נס שממלא אולמות. אף אחד פה לא מסתובב בהשקות, אין פה צהוב, ואף אחד לא יוצא פה עם דוגמנית או דוגמן. זה נדיר וזה נס בעולם שכולו אינסטנט".
גפן: "זאת הזדמנות נדירה לנגן, לשיר ולהופיע בסטנדרטים שאני לא רגיל אליהם. אני הולך לישון בלילה עם המחשבה שמחר אני צריך להיות טוב יותר".
לא רק לוגסי וגפן הולכים במסלול שונה מהמקובל היום בז'אנר, גם הבחירה של בוטנר ללקט זמרים אנונימיים שלא בילו בזמן האחרון באולפן טלוויזיה ואינם כוכבי ילדים עלולה לגרום לכמה גבות בתעשייה להתרומם.
איך החלטת מי יהיו הזמרים שתצרף להרכב?
"היה חשוב לי לקחת זמרים שהם לא רק נהדרים, אלא גם מצולקים באיזשהו אופן, כי אומרים שכאב מתחבר לכאב. יש איזו שותפות גורל מסוימת, כל אחד וכאבו, כל אחד וגורלו, וכל אחד וסיפור החיים שלו. אני מאמין שבסופו של דבר זה עובר לקהל. אני מחפש את החספוס, את הכאב".
שני ילדי החוץ החדשים מבינים דבר או שניים בכאב. לוגסי איבדה לפני שמונה חודשים את אחותה, וגפן איבד בגיל עשר את אחיו הגדול דור. הוא עבר טיפול נפשי, מצא מפלט במגרש הכדורגל ובהלחנה והתנדב לשירות לאומי בעבודה עם אוטיסטים, שהפכה בתום תקופת ההתנדבות למקצוע.
איך קרה שמצאת את עצמך עובד עם אוטיסטים?
"הצבא לא רצה לגייס אותי, וחשבתי שאוכל יותר לתרום בשירות לאומי מאשר בצבא. בסופו של דבר אני חושב שגם צדקתי. אחת מהאפשרויות הייתה לעבוד בבית ספר למתבגרים אוטיסטים, ומשהו בזה משך את הלב שלי. אחר כך הלכתי לעבוד בהוסטל לאוטיסטים בחולון ונשארתי שם שמונה שנים. העבודה איתם הוציאה ממני הרבה חמלה. עזבתי כדי להתעסק באמת במוזיקה".
החיוך המשובב של לוגסי מכסה על הכל. "אני לא מסתירה", היא אומרת. "אני חייכנית מאוד ויש בי הרבה חיות ותשוקה לחיים. זה איזשהו קסם שאני שומרת עליו מכל משמר, במיוחד בתקופה האחרונה. שמתי לי את זה כדגל, כדרך חיים. יש הרבה עצב וכאב, אבל פתאום הבנתי כמה החיים קצרים. כל רגע הופך להיות כל כך יקר שחבל לבזבז אותו".
גפן: "כשאתה גדל כילד מופנם בקיבוץ, יותר קשה לך. יש ציפייה שתקום מוקדם בבוקר לחליבה, ולא הייתי כזה. הייתי מן פילוסוף שנשאר בבית וחושב על מה המקום שלי בקיבוץ ומי אני בכלל. בסתר ליבם כל הקיבוצניקים רוצים להיות הקאובוי ממרלבורו שנכס לפאב עם סיגריה ביד".
"לי ולתום יש הרבה דברים דומים", אומר בוטנר. "גדלנו בקיבוצים שהיו בהן מתנדבות. בימי שישי הולכים לפאב, ואני תמיד הייתי עומד בצד ומסתכל בהערצה על החברים שלי. גל הרבה יותר קרובה באנרגיה שלה לאהוד ולאדר. אנחנו שני עציצים, לי לפחות יש את הגיטרה שמסתירה את הבטן".
אבל בנות אוהבות גברים רגישים.
גפן: "נכון, אבל צריך להכיר את הבחורה שתדע שאתה רגיש. שאלו אותי תמיד: 'איך זה שאין לך חברות?', ואמרתי, 'אני לא מגיע למצב שבו אני מדבר עם נשים כדי שיהיו לי חברות'. אני קורא לזה 'לקפץ על לבה'. המעבר הזה הפחיד אותי. אני פשוט יודע שאם הייתי גדל עם עילי, היינו עומדים ביחד בפינת הפאב. עכשיו אני עשרות קילומטרים רחוק משם, בזוגיות נהדרת ולא מתגעגע למתנדבות".
"לא היו לכם מזרזי אינטימיות", מתמצתת לוגסי את הבעיה.
"בדיוק, זה מה שלא היה", אומר בוטנר. "כוחי לא היה בפלירטוט. לקח לי הרבה מאוד שנים לספר על אח שלי, ורק אחרי שלושה אלבומים שלמים אזרתי אומץ לספר מה קורה מאחורי השירים. מאוד קשה להוציא את הלב שלך ולהתערטל. הפתיחות שלי היא רק בשירים, לא בחיי היומיום".
אז למרות שגדלת כקיבוצניק מן המניין, אתם כולכם קצת ילדי חוץ.
"שם ההרכב שלנו התחיל מהמושג ילד חוץ בקיבוץ", אומר בוטנר. "ראיתי את המלחמה האמיתית שלהם על המקום שלהם. אתה רואה ילדים שחיים לבד בגיל 14 ו־15 בתוך חברה קיבוצית סגורה נורא, וזה נצרב בך. אחרי הרבה שנים אתה מרגיש בתל־אביב כמו ילד חוץ".
גם שמוליק קראוס, החבר הטוב שלך, היה ילד חוץ.
"בדיוק. התחברתי איתו בתקופה הכי קשה שלי משפחתית. היו ימים שהייתי נשאר לישון אצלו, לא חוזר לקיבוץ. היינו מדברים המון, אני מכיר בו צדדים שכמעט אף אחד לא מכיר. השנים האחרונות שלו היו קשות ועצובות. אני מרגיש בר מזל שהכרתי אותו, זכיתי לנגן באלבום האחרון שלו, וזה לא היה דבר מובן מאליו".
מחר יופיעו "ילדי החוץ" בהיכל התרבות בתל־אביב, והאלבום החדש אמור לצאת במאי. אבל למרות שההצלחה מאירה פנים לבוטנר כבר כמה שנים, נראה שהוא עדיין לא התרגל. "היום אני בן 39, נשוי באושר, עם שלושה ילדים, גר בתל־אביב, ועושה משהו שלא חלמתי לעשות", הוא אומר. "חלמתי להיות גיטריסט, ללוות זמרים, וגם היום להיות זמר זה משהו שטיפה זר לי. לא חלמתי בכלל להופיע בהיכל התרבות. אני עדיין שואל מה הקטץ' פה. מה, אין לאנשים מה לעשות ביום שישי חוץ מלראות אותנו? כל קיבוצניק יגיד לך שהדבר, אולי הראשון, שימלא אותו גאווה אמיתית הוא להיכנס לקיבוץ ושידברו עליו בחדר האוכל".
גפן: "אמרתי להורים שלי, 'אני רוצה שתגיעו לחדר האוכל וכל העיניים יופנו אליכם ביראת כבוד. כשזה יקרה, זה ימלא אותי באושר עצום".
